התוועדות / הרב חיים שלום דייטש

הושענא דייגו מדאגות

כל הבוידעם התמוטט לזקן על הראש, אבל זה היה שמח! הוא גרף מיליונים ולא הסכים לפגוש אף אחד עד שמישהו קלט מה באמת קרה שם הפנסיונרים הפכו לחולים מרוב שהכל בסדר והשוטרים לא ראו רופא מרוב שהכל היה לא בסדר וממתי לילד בן ארבע יש שלוש כתובות?

לרבי מלובביץ' היה עיקרון, שכל פרט בחג הסוכות נועד להוסיף שמחה. סוכות זה "ושמחת בחגך", "זמן שמחתנו", "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם". לפי זה מוכרחים להבין שכל דבר שקורה בסוכות הוא חלק מהשמחה. על הפסוק "כי יצפנני בסוכה" אומר הזוהר שהקדוש ברוך הוא מסוכך ומגן עלינו כאם המסוככת על בנה. יש לנו מגן, אמא שדואגת לנו, אז ודאי שזה מביא שמחה. לא רק הסוכה עצמה, אלא גם האושפיזין. האם מישהו קרא באיזה מקום שהעניין של האושפיזין בא כדי להרבות שמחה? כנראה שלא, אבל אצל הרבי זה היה דבר פשוט. בשנים האחרונות הוא היה מדבר בכל סוכות הרבה על האושפיזין והמעלה המיוחדת של כל אחד מהם, והנקודה תמיד הייתה שזה בא להוסיף שמחה בחג. האורח הנכבד מביא את המעלות והייחוד שלו, רק בשביל שתהיה עוד שמחה.

אפילו הושענא רבה – יש כאלה שאצלם זה יום כמו יום כיפור, ויש כאלה שאצלם זה כמו תשעה באב... אבל אצל הרבי הושענא רבה היה יום של שמחה. הרבי היה אומר שצריך להספיק ביום הזה גם לרקוד ולשמוח בשמחת בית השואבה, שהרי "החליל מכה שישה" ובבית המקדש רקדו גם ביום הזה, צריך גם לקרוא את כל ספר תהלים ואת כל ספר דברים. איך אפשר להספיק הכל? התשובה היא שיום זה הוא 'מועט המחזיק את המרובה', וכשיש שמחה – מספיקים הכל. הסדר היה שהיו רוקדים עד חצות, ועוד נשאר זמן לכל השאר.

עכשיו צריך לשאול, מילא סוכה ואושפיזין, אבל איך ההושענות, שבהן מבקשים ישועה, קשורות לשמחה? הקושיה הזו מתעוררת גם בהלל, כשאומרים "הודו לה' כי טוב", ואחר כך "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא".

בהושענות רואים במוחש שהישועה שלי קשורה עם הישועה של הקדוש ברוך הוא. זה מה שאומרים, "אני והו הושיעה נא". אני חושב שזה הפשט הפשוט – עשה למענך, הושענא למענך... מה פירוש למענך? אפשרות אחת להבין זה עשה למענך כי אני לא ראוי – אתה כזה טוב ומטיב ואנחנו כאלה חוטאים. אבל יש גם אפשרות אחרת להבין את זה - תעשה לנו כדי שלך יהיה טוב. אני והו הושיעה נא – ה', תושיע את עצמך!

יוצא מכאן, שבקשת הישועה שלנו איננה חלק מהחיסרון שלנו אלא חלק מהמעלה שלנו! אנחנו לא כמו עני ואביון שעומד ברחוב ומבקש 'תרחמו עלי'. זו לא צורת ההושענות, לא ולא. אנחנו מגיעים עם ההכרה שאנחנו עמך וצאן מרעיתך, "הושענא דמתה לתמר", "הושענא חבוקה ודבוקה בך", ורק בגלל שאנחנו חבוקים ודבוקים בו, אנחנו יכולים לבקש. נמצא שבקשת הישועה היא חלק מהמעלות שלנו, וזה ודאי חלק מהשמחה.

לפני כמה שנים פגשתי נהג אמבולנס שהוא חסיד סערט־ויז'ניץ. הוא סיפר שקראו לו לטפל ביהודי מבוגר שנפל מסולם כשהעלה את כלי הפסח לבוידעם. הוא קיבל מהנפילה מכה חזקה בראש, ובנוסף נפלו עליו כל כלי הפסח. הוא היה במצב קשה מאוד, ובדרך לבית הרפואה היו לו רעידות ופרכוסים כל כך חזקים עד שנאלצו לקשור אותו לאלונקה, ובכל זאת הוא הצליח לקרוע את הקשרים ואפילו שבר חלק מהציוד באמבולנס. כשהגיעו לחדר המיון הרופא רצה לתת לו זריקת הרדמה אבל זה היה בלתי אפשרי בגלל הרעידות, אז הנהג התיישב על הזרוע, הרופא על הכתף וכך הזריקו לו חומר הרגעה בכמות שמספיקה לגמל. לאחר מכן הרופא אמר לנהג, "זה סיפור של שעתיים־שלוש עד שהאיש הזה עובר לעולם הבא. אבל אתם הדוסים, יש לכם תורה. יש לכם סידור, יש לכם תהלים וצדיקים. אתה יודע מה לעשות, לך תעבוד!". אז הוא הלך ועבד ובזכות התהלים, הסידור והרבנים – האיש הזה חי עוד עשרים ושתיים שנה. עכשיו תגידו לי אתם, איפה השמחה נמצאת? אחד שאין לו לא תהלים, לא סידור, לא תורה – ממי הוא יבקש? אצל מי הוא מזכיר את עצמו? התחזית של החיים שלו זה שתיים־שלוש שעות. אבל אם יש לו על מי להישען ואל מי לפנות, הוא מלא תקווה. אחד שיודע לבקש הושענות, הוא בשמחה או לא בשמחה?! יש לו סידור עם הושענות, עם הלל, עם תהלים!

הכל טוב ויפה, אבל בכל זאת - אם מבקשים ישועה, סימן שחסר! לכן מוכרחים להגיע למסקנה שגם החיסרון הוא חלק מהשמחה. העצבות הכי גדולה היא כשיש לך הכל. החת"ם סופר כתב שהיה גוי עשיר בשכנותו שהיה לו כל טוב שבעולם. העשיר הזה היה בא להתייעץ אתו מדי פעם, והחת"ם סופר מתאר בפרטי פרטים איזה עושר גשמי היה לו, בלי סוף. בסוף הוא איבד את עצמו לדעת. מה המסקנה של החת"ם סופר? שכאשר יש לאדם הכל, הוא לא בן אדם. כבר אין לו שאיפות, הוא לא יכול להמשיך לחיות.

להיות זקוק למשהו – זה חלק מהבריאות, רק צריך להיות מלאים תקווה ובטחון. אם תשימו לב, הרבה מהפנסיונרים הם אנשים חולים ולא רק בגלל שהם זקנים. הייתי פעם בפורים ב'מבצעים' אצל פנסיונרים של המשטרה, דיברנו אתם על תורה ומצוות, והם התחננו שנבוא עוד. הם אמרו לנו "מאז שיצאנו לפנסיה – הפכנו לקליינטים קבועים של קופת החולים. כשהיינו שוטרים אף פעם לא ראינו רופא!" כי אדם צריך לרצות משהו, ואם הכל כל כך בסדר הוא ילך לקופת חולים, כדי שימצאו איזה חיסרון...

אחרי הפטירה של אבי ע"ה נסעתי לאסוף צדקה באמריקה. נסעתי לעיר דייגו [סן דייגו, הרבי לא אהב את המילה הראשונה כי היא שם טמא], איזו עיר יפה! גן עדן עלי אדמות. כולם גרים בבתים פרטיים, יש המון פארקים וגינות, לכל אחד יש יאכטה. שליח חב"ד שם סיפר לי שכשהיה צריך לרשום את הילד לגן – שלחו לו טופס וביקשו למלא את כתובת האבא, כתובת האמא וכתובת הילד. הוא לא הבין, למה צריך שלוש כתובות? אז אמרו לו ששמונים אחוז מהתושבים הם ילדים להורים גרושים. הגן עדן הזה עלי אדמות מביא לגירושים, ולמה? כי יש הכל, אז מחפשים משהו אחר.

השליח הראשי בדייגו שמע על אחד מאנשי העסקים היהודים שהרוויח הון תועפות. הוא היה אחד מבעלי עסק גדול מאוד בעיר, וקיבל הצעה להיכנס לעסק חדש. השותפים שלו לא רצו להיכנס לעסק הזה אז הוא החליט להיכנס לבד, וזה הצליח. הוא הרוויח בצורה בלתי רגילה, ובכל העיר התפרסם שהוא עלה לגדולה. השליח הזה ניסה להגיע אליו לפגישה, אבל אי אפשר להתקרב אליו. הוא בנה ארמון, בית מפואר מאין כמוהו, אבל הכל סגור ומסוגר, אי אפשר להיכנס. בסוף השליח תפס מה הולך כאן, הבוס הגדול נכנס למרה שחורה, כלומר לדיכאון. לכן הוא לא מוכן לפגוש אף אחד. אבל השליח פרץ את הגדרים והצליח להגיע בסוף פנימה ולהיפגש אתו. אחרי כל זה, על מה הוא דיבר אתו? הציע לו להניח תפילין, חיזק אותו קצת והלך.

אחרי כמה זמן הוא הגיע עוד פעם. המשרתים מיד הכניסו אותו. הוא שאל מה קרה שמכניסים אותו כל כך בקלות, והם אמרו שבפעם שעברה שהוא בא, בעל הבית שמח מאוד. כך הוא היה מגיע להיפגש אתו אבל הקפיד לדבר אתו רק על תורה ומצוות, אף מילה על כסף. הביא לו ארבעת המינים בסוכות, מצה בפסח, אבל כסף – גורנישט.

פעם אחת הוא הזמין אותו לבוא אתו לרבי, והעשיר הסכים. כשהם עברו בחלוקת הדולרים הרבי אמר לו שהוא צריך לדאוג שהעיר דייגו תהיה מרכז להפצת יהדות בכל העולם. וגם זה רק ברמז, בלי להזכיר מילה על כסף. בסוף הוא באמת התחיל לתרום ולתת לבתי ספר ולחינוך יהודי, אבל זה ארך זמן. אז הנה הוכחה נוספת שכשאדם מרגיש שהוא צריך ישועה, זה חלק מהישועה...

אם אדם חושב שהוא מסודר בחיים, שיותר טוב לא יכול להיות, שאין בעיות – זה היפך השמחה. אז הושענות עם שמחה זה לא סתירה, "אנא ה' הושיעה נא" באמצע ההלל מראה שאני יודע שהקדוש ברוך הוא יכול לעזור לי, שיש לי ממי לבקש ויש לי סיכוי. בסופו של דבר אנחנו מתפללים "אני והו הושיעה נא", מה שחסר לי - חסר לך. אם אתה תדאג לעצמך גם לי יהיה. כזו קרבת אלוקים יש לנו אתו!

לחיים!