מדורים / אישית

ההבדל הוא תהומי

התקופה האחרונה בחיי האישיים היא תקופה מרגשת ומיוחדת, ברוך ה'. הוצאנו לאור את האלבום העשירי שלנו וזאת חגיגה קטנה בשבילנו.

אני מוצא את עצמי מגיע למסקנה, שבאיזשהו מקום תמיד ידעתי אותה, והיא שמוזיקה היא כוח רוחני חזק ואמיתי. בכל הופעה כזו אני עובר חווייה רוחנית, משהו לעומק הנשמה, דבר שלא קורה לי בשום אופן אחר בעולם הגשמי.

קשה להכיל במילים את החווייה המוזיקאלית. בכל הופעה אני עובר כמין "טריפ" לתוך הנפש. מבין דברים על עצמי ועל הנפש שלי דרך המוזיקה, מבין את המקום הרוחני שלי ויכול בדרך כלל להבחין אם הוא ראוי לברכה האלוקית או לא.

פנים או עורף

קל לי לשמוע, וזה מפני שאני מכיר אותי ואת הנגינה שלי כבר די טוב... ואני יכול לשמוע את ההבדל בין מתי אני זה שמנגן ומתי אני רק "מתנגן". אני מזהה בצלילים את המצב הרוחני הזה, שלא אני מי שבאמת מנגן עכשיו, זה מנגן דרכי ואני רק מעביר את זה הלאה. בדרך כלל זה קורה כשאני נכנס למצב של הקשבה. מקשיב למוזיקה, למציאות, ולא "צריך" לנגן עכשיו אף צליל. רק כשאני שומע משהו לנגן, אני מנגן אותו.

ההבדל הוא תהומי. בדרך כלל זה כרוך במי שאני כעת ובאילו ערכים אני מצליח ליישם בהתנהלות שלי בעולם, ובעקבות זאת כמה אני קרוב לקדוש ברוך הוא, או נכון יותר: כמה אני עם הפנים לקדוש ברוך הוא, ולא חס ושלום מפנה לו עורף.

יוצא מהלופ

זה מדהים. הוא בעצם נשאר איפה שהוא. הוא לא התרחק ממני, הוא עדיין אוהב אותי כמו תמיד ורק מחכה שאני אפנה אליו. אבל כשאני מפנה אליו עורף, אז אני בעצמי מפנה עורף לברכה שלי. אני חוסם את עצמי ולא יכול לקבל את הברכה.

את זה אני שומע במוזיקה. אם אני ראוי לברכה היא מתנגנת מאליה. ואם אינני ראוי, אני מרגיש כמו לוחם קדום שצריך להתגבר על מכשולים, להכרית קוצים ולזמר עריצים. אין לי בעיה עם זה, חוץ מהעובדה שלטעמי המוזיקה נשמעת פשוט הרבה פחות טוב...

והיה עקב תשמעון. כשאתה מקשיב, יוצא מהלופ של עצמך, שם אתה מתחיל לראות את האין־סוף.