סדרות / פסיכולוגיה יהודית

הבריחה מהפחד

בשיעורים הקודמים דיברנו על זיהוי הרצון. זה היה השלב הראשון בתהליך הריפוי העצמי. הדרך לשינוי מתחילה בזיהוי הרצונות שלי ולקיחת אחריות עליהם. כך אני לומד להיות המטפל של עצמי. היום נמשיך לשלב הבא: אחרי שזיהינו את הרצון מתחילים להתמודד עם הפחד. בשיעור הנוכחי נלמד כיצד לזהות את הפחדים הלא מתוקנים בחיי, שמונעים ממני להתקדם בחיים וחוסמים ממני את חוויית הנוחות בטוב שבחיי.

הסיפור שעליו נדבר היום, מסיפוריו של רבי נחמן מברסלב, עוסק בבן מלך ובן שפחה שהתחלפו. רבי נחמן מספר שלמלך אחד נולד תינוק ובאותו זמן גם המשרתת של בית המלכות ילדה תינוק והמיילדת החליפה את התינוקות, ורצתה לראות מה יקרה ביניהם. אחרי המעשה המיילדת לא סיפרה לאף אחד, חוץ מלאדם אחד והיא השביעה אותו לא לספר את הסוד. כמובן שאותו אדם לא סיפר את הסוד לאף אחד חוץ מאשר לאדם אחד וכמובן גם השביע אותו לא לספר לאף אחד, וכך גם הוא סיפר רק לאדם אחד. עד שכל הממלכה כבר ריננה שבן המלך בעצם הוא בן השפחה.

כך החלה השמועה לרוץ בממלכה ומישהו הגיע להזהיר את הנסיך, שהוא בעצם בן השפחה, שאומרים שהוא מוחלף וכדאי לו להיזהר כי יום אחד יעשו הפיכה נגדו. בעקבות כך מתחיל אותו נסיך לרדוף את בן המלך האמיתי, שגדל בבית השפחה. ור' נחמן אומר פה שהוא רודף אותו בלי שאף אחד יודע, כשבעצם המטרה היא להציק לו בשביל לגרום לו לעזוב את הממלכה. כיצד הוא עושה את זה? הוא מציק לבחור ולאבא שלו. ומיהו בעצם האבא של אותו בחור? זה האבא הביולוגי שלו. עד שההצקה כל כך הלכה וגדלה, עד שאבא שלו בא ואומר לו "בני המתוק, כואב לי להגיד לך, אבל הוא כל כך רודף אותך שאני פשוט מציע לך שתעזוב את הבית, תעזוב את המדינה, העיקר שלא תסבול". והוא אומר לו "בני, כל כך כואב לי עליך. כי אם אתה באמת בן המלך, כמו שהשמועות אומרות, זה בוודאי עוול נוראי, שלא רק שאתה לא מלך עכשיו אלא אתה נאלץ גם לעזוב את המדינה. ואם השמועות לא נכונות ואתה בני האמיתי, זה גם כואב מאוד שאתה סתם צריך לעזוב את הבית".

האבא נותן לו כסף והבן עוזב את הממלכה, ור' נחמן מתאר שכל כך כואב לו העוול הזה, הוא כל כך לא יכול להכיל את חוסר האונים שהוא חווה, עד כדי כך ש"חרה לו הדבר מאוד לבן הנ"ל על אשר נתגרש ממדינתו בחינם, כי הסתכל בעצמו: למה ועל מה מגיע לי זאת להתגרש? אם אני בן המלך, בודאי אינו מגיע לי זאת, ואם אין אני בן המלך, גם כן אינו מגיע לי זאת להיות בורח בחינם, כי מה חטאי? והורע לו מאד. ומחמת זה לקח את עצמו אל השתייה, והלך לבית הזונות, ורצה לבלות בזה את ימיו, להשתכר ולילך בשרירות לבו, מחמת שנתגרש בחינם".

 בריחה היא התמודדות לא מתוקנת עם כאב

 לפעמים אדם חווה כזה עוול בחייו שאין לו שום דרך להכיל אותו. אדם חווה כזה רוע שבחוויה הפנימית שלו אין פשר לסבל. אנחנו יכולים לשאת סבל רק כשיש לו פשר, אבל כשאין לסבל פשר, קשה מאוד להתמודד עם הכאב. מה הוא משיג בשני הדברים הללו, בזנות ובשתייה? בריחה. שינוי תודעה. שכחה של המצב הכואב. אבל השקט הוא רק לשעתו, לאחר מכן הכאב מתעצם. יש פה הבנה מאוד חשובה, למרות שהיא לא ישירות לנושא שלנו: ההתמכרויות יושבות לרוב על כאב גדול, כאב עז בלתי פתור. אדם לא יכול לשאת את הכאב הזה, לא יכול לשאת את המחשבה, ולכן הוא בוחר לו איזשהו שימוש לברוח מאותו כאב בלתי נסבל.

לעומתו, המניע לרוע של הנסיך שהוא בעצם בן שפחה, היה פחד. ר' נחמן מלמד אותנו שהרוע והעוולות הנוראיות שאנשים עושים, השורש הנסתר שלהם הוא פחד. יש פחד שמוביל לבריחה, יש פחד שמוביל לעוולות שיש להן משמעות חריפה מאוד על החיים של אנשים אחרים ועוד סוגי התמודדויות לא מתוקנות עם הפחד.

 הסיפור ממשיך, ואותו בן מלך, שהוא בעצם בן השפחה כשהיה שומע שאנשים מדברים עליו, שהיה חילוף בין התינוקות, היה מעניש אותם ונוקם בהם מאוד. ר' נחמן מתאר שיום אחד הוא נוסע לצייד, ושימו לב לתיאור: "ובאו למקום נאה, ונהר מים לפני המקום ההוא. ועמדו שם לנוח ולטייל. והניח עצמו המלך לשכב, ובא על דעתו המעשה הנ"ל שעשה, שגרש את הבן הנ"ל בחינם. כי ממה נפשך, אם הוא בן המלך, לא די שנתחלף? מדוע יהיה נתגרש מכאן? ואם אינו בן המלך, גם כן אין מגיע לו לגרשו, כי מה חטא". תראו דבר מעניין: מתי עולות לו מחשבות החרטה על העוול הנוראי שעשה? כשהוא מגיע לחיק הטבע. לפני זה מי שהיה מעז לדבר על זה היה חוטף וכאן הוא מגיע למסע צייד, "והניח עצמו המלך לשכב", הוא בעצם מסכים להיות בקשב. יש אנשים שיעשו הכל בשביל לא להגיע למצב של הרפיה. ההרפיה יכולה להפגיש אותי עם דברים שאני לא רוצה לשוב ולפגוש. המצב של ההרפיה יכול להציף דברים שאין לי כרגע כלים להתמודד איתם ולכן יש אנשים שמתמכרים לעבודה, אנשים שלא נותנים לעצמם מנוחה, שהפחד שלהם הוא מאותה הרפיה שתפגיש אותם עם המקומות שהם לא מוכנים לעת עתה לעמוד מולם. ומה קורה עם המחשבות הללו? "ולא נתן עצה לעצמו מה לעשות בזה".

יש הרבה אנשים שכתוצאה מהפחד עשו עוולות נוראיות, ובזמנים מסוימים כמו שמתוארת פה ההרפיה הזאת עולה בהם חרטה לא כתוצאה ממוסר או מהטפה, אלא חרטה פנימית. "ולא ידע לתת עצה לנפשו מה לעשות בזה ואי אפשר לדבר מדבר כזה עם שום אדם להתייעץ עמו ונתעצב בדאגה מאוד. ואמר לשרים לשוב, כי מאחר שנפלה עליו דאגה, אין צריכים עוד לטייל. וחזרו לביתם".

 הדאגה מונעת את הנוכחות

 אני רוצה שנתעכב על המשפט הזה: אחד הדברים שהדאגה עושה היא למנוע מאיתנו את הנוכחות. היא מונעת מאיתנו את המפגש עם זמן ההווה. המקום שבו יכול להתרחש תיקון, המקום שבו יכול להתרחש ריפוי, המקום שבו יכולה להתרחש התקדמות הוא זמן הווה. ותראו דבר חשוב: בן אדם נמצא בטבע, במקום יפה, אבל כשעולה הדאגה, הוא לא רואה כלום. דאגה זה גם ממד מסוים של פחד, ואת היופי והחן שנמצא סביבו - זה יכול להיות בני ביתו, או כל הטוב שמסביבו - הוא לא רואה. הוא יכול להיות בחופשה נהדרת אבל הוא לא רואה לא את הים, לא את הנוף, לא את כל היופי. חוויית הדאגה גורמת לי לא לראות את הקיים, אין לו ממשות. הדאגה לא מבחינה בין שבת לחול, היא לא מבחינה בין סעודה חגיגית לנסיעה בדרכים.

עכשיו אותו הבן, שאמרנו מקודם שהלך אל הזנות ואל השתייה, פעם אחת יצא לבדו לטייל "והניח לשכב ובא על דעתו מה שעבר עליו וחשב מה זאת עשה אלוקים לי, אם אני בן מלך בוודאי אין ראוי לי זאת. ואם איני בן המלך גם כן אינו מגיע לי זאת להיות בורח ומגורש. ונתיישב בדעתו: אדרבה אם כן השם יתברך יכול לעשות כזאת להחליף את בן המלך ושיעבור עליו כנ"ל, אם כן הייתכן מה שעשיתי? וכי כך היה ראוי לי להתנהג כמו שעשיתי?" יש כאן משהו מעניין: פעם אחת אותם נתונים של העוול שעשו לו לוקחים אותו אל השתייה ואל הזנות, בפעם אחרת שדעתו קצת מיושבת עליו, בחיק הטבע, עולה המחשבה שבעצם הדבר המופלא הזה שקורה הוא הנהגה אלוקית.

יום אחד הוא חולם חלום שאומרים לו בחלום "אם אתה רוצה לחוס על עצמך, תיענה לעבודה הראשונה שמציעים לך". העבודה הראשונה שמציעים לו היא להנהיג בהמות מאיזה סוחר גדול, סיטונאי של בהמות שהוא לוקח המון בהמות ממקום למקום, ויש הרבה מובילים. ואותו נער שהשכיר את עצמו להוביל את הבהמות מגיע לאזור היער, ושתי בהמות בורחות לו. עכשיו מה יקרה אם כל הבהמות יברחו מיד בריצה? הוא יתייאש. אבל ר' נחמן מתאר שהן ברחו ואז נעצרו לרעות בעשב. הן נותנות לו תחושה שהנה אתה כבר יכול להשיג אותן. וכשהוא מגיע אליהן הן שוב בורחות, ולא בורחות אל האופק אלא בורחות במידה שנותנת את התחושה של "הושט היד וגע בם". ושוב כשהוא מגיע אליהן הן בורחות שוב, עד שמגיע הלילה והוא עולה לישון על איזה עץ. הוא מפוחד מאוד מלישון בלילה ביער ואנחנו מצפים שבבוקר הוא יקום ויחזור לענייניו, אבל הוא קם בבוקר, ומה הוא רואה מתחת לעץ, מי מחכה לו? הבהמות. ושוב מתחיל המרדף: הן כל הזמן בורחות במידה שייתנו לו תחושה שהוא יכול להשיג אותן.

המרדף מפני הפחד – בריחה מהחיים

הפחד מוציא אותי ממקומי. הרי אם נתבונן היטב, נראה כי גם אם הוא יתפוס את הבהמות אין לו מה לעשות איתן, הרי הוא לא ימצא את הסוחר והוא בתוך היער, אבל הפחד מהסוחר, מהאכזריות שלו, מנהל אותו להמשיך ולרדוף. אם הוא היה עוצר ליישב דעתו ולבדוק ממה הוא פוחד, הוא היה מבין שהפחד מבקש שנקשיב לו, הפחד רוצה להישמע. כל עוד אני לא מקשיב לו הוא לא נשמע, אני לא מברר ממה בדיוק אני פוחד, לא מברר מה יכול להתרחש, הוא בעצם מנהל אותי וגורם לי לרדיפה או בריחה מתמשכת,  כמו כאן שגם אם הוא יתפוס את הבהמות אין לו מה לעשות איתן, כי את הסוחר הוא כבר לא ימצא.

 הפחד עניינו לשלול מאיתנו את זמן ההווה. לפחד יש תפקיד, לפחד יש מטרה: למנוע מאיתנו את המפגש עם עצם החיים. פה כתוב שהוא פוחד מהסוחר האכזר, כך שהפחד זה הנקודה בסיפור. הפחד גורם לו לרדוף, לרדוף אחרי משהו, וכך ימים, שבועות, חודשים, והוא מעצב את החיים שלנו.

הפחד במקור שלו בבריאה נועד להגן עלינו. הפחד זו תכונה מבורכת שנועדה להגן על האדם ולמנוע ממנו להיפגע ולהינזק. כשהפחד כראוי אני נמנע מלעשות דברים או מלהיכנס למצבים שיכולים להזיק או לפגוע בי. איפה מתחילה הבעיה? כשהמנגנון משתבש ובגלל הדמיון שלי אני לא חושש מדברים מזיקים וכן מפחד מדברים מועילים. יש פחד שמתגלה בהיבט של בריחה ויש פחד שמתגלה בהיבט של רדיפה. אבל גם רדיפה אחרי איזה עניין, כמו בסיפור הזה של הבהמות, מה שמעורר שם את העניין זה הפחד.

 אינני יודע מי מכם מכיר את הפחדים בחייו. העבודה היא לנסות לראות האם אתם פוגשים את המקום הזה שהפחד לפעמים לוקח מאיתנו שעות, ימים, שבועות, חודשים, ואני לא מהסס להמשיך למילה הבאה - שנים. הוא כל כך תופס את המחשבה, שבמקום להיות בלימוד, המחשבה בורחת אל הפחד, במקום להיות במערכת יחסים ונוכח בשיחה, המחשבה בורחת אל הפחד. יש בזה מדרגות, וזה יכול לשתק בן אדם. בעיקר מה שעושה הפחד הוא לשתק בן אדם מהיצירתיות שלו. הוא יכול לשתק בן אדם מיריעת החיים שלו.

הדבר הכי עיקרי בפחד, הוא שהוא רוצה להישמע. הוא רוצה שיכירו אותו, ולפעמים הוא כל כך מאיים עלינו מלתת לו להישמע, מלתת לו להתבטא, לכן מה הוא עושה פה בסיפור? רודף יום ועוד יום ועוד יום עד שהוא פוגש את איש היער.

איש היער זה כינוי לצדיק, לאיש שהוא רואה ביער, ואז איש היער אומר לו "תפסיק לרדוף אחר הבהמות". יש פה ממש תיאור של כמה ימים, איך כל יום בלילה הוא עולה לישון על העץ ובבוקר הוא מוצא את הבהמות מחכות לו למטה, זאת אומרת יש דברים בחיים שאדם כבר עושה חשבון נפש ליישב דעתו מהדמיון ואז שוב הבהמות מחכות לו למטה, מתחת לעץ, ונותנות לו תחושה של 'רק עוד מאמץ קטן הוא ישיג אותן'.

גאולת החיים: להפסיק לרדוף

היה לי חבר שהיה אצלו במשפחה סכסוך ירושות. הם שישה אחים, ושלוש עשרה שנה נמשך המאבק הזה. מיד כשזה התחיל הוא חתם ויתור, כי הוא הבין לאן זה לוקח אותם. הוא אמר לי: חמשת האחים כולם על תרופות פסיכיאטריות מהעניין הזה, והם עדיין לא הגיעו לשלב ההוכחות. מה מנהל אותם שם? הפחד. הפחד שלא יהיה לי. לפחד יש אמירה, והעבודה המעשית היא קודם כל לראות איפה יש פחד שמנהל אותי, כמו בהקשר הזה, שהוא רודף אחר הבהמות. האם יש דברים שאני רודף אחריהם וכבר עלתה לי מחשבה להרפות מהם? ולראות איך המנגנון עובד, שכל פעם שאני חושב כבר לשחרר ולהרפות אז זה שוב ייראה לי כמושג. עוד מאמץ קטן. עוד מאמץ קטן.

עד שבא איש היער ושימו לב למילים שלו, "אמר לו האדם הנ"ל חדל לך מלרדוף אחר הבהמות. כי אין זה בהמות כלל, רק העוונות שלך הם מוליכים אותך כך. די לך כי כבר קיבלת את שלך, היינו העונש שלך כבר קיבלת. ואתה חדל לך מלרודפם עוד. בוא עימי ותבוא לאן שייעוד לך". איזה כיף. שנזכה לשמוע את המילים הללו שיבוא מישהו ויגיד לנו את המילים הללו "חדל לך מלרדוף". הוא אומר לו: עצם הרדיפה שאתה רדפת זה סוג של תשלום על עוולות שעשית או על החטאים שלך. המניע העיקרי של הפחד הוא לא שהדבר שממנו אנחנו פוחדים יתממש, אלא לאבד את עצם החיים, לאבד את היום יום.

כאן אנחנו פוגשים שוב את מה שהבאנו מרבי נחמן בשיעורים הקודמים "כי אין לו לאדם בעולמו כי אם את אותו היום ואותה השעה שעומד בו". המנגנון של הפחד מונע ממני את המפגש עם עצם ההוויה. ולשמוע את המילים הללו, "חדל לך, ואתה חדל לך מלרודפם עוד, בוא עימי ותבוא למה שייעוד לך", זו גאולה.