שאלת השבוע

האנושות חטאה וקיבלה מבול... האם וכיצד יראת העונש שייכת לדורנו?

הגיע הזמן לקאמבק

הרב חגי לונדין

ר"מ בישיבת ההסדר שדרות

כולנו, ילידי סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, גדלנו באווירה שיראת העונש היא פאסה. חלקנו ספגנו זאת מכתבי הרב קוק, חלקנו מכתבי החסידות וחלקנו סתם כי בא לנו. התחושה הכללית היא שכיום עבודת ה' אמורה להיות רק באהבה והזדהות ולא בתחושות פחד וניכור. הדברים מתלבשים כמו כפפה ליד לתרבות הפוסט־מודרנית שסביבנו, וניכרים בתביעת יחס של 'גובה העיניים' מכל המערכות – החינוך, ההורים, וכל ממסד באשר הוא. בקיצור, קרחנה.

הבעיה היא, שכל מי שאמיתי עם עצמו חש שיש כאן קצת זיוף. ישנו פער בין הרעיונות הגבוהים שאנו לומדים עליהם לבין מצבנו הנפשי והרגשי. נכון שלא ניתן להתחבר כיום לשום דבר, ובוודאי לאלוקים, מתוך פחד. אבל כולנו זקוקים מדי פעם לשוט כאשר התאוות מתגברות עלינו. יתרה מזאת, החסך של יראת העונש הופך את הכל לנגיש וזול מדי. כאשר לא קיים בחיים ממד של פער, עומק, מסתורין ואפילו קצת פחד – נהרסת בסופו של דבר גם יראת הרוממות.

הרב קוק (מידות הראיה, יראה ז) מתבטא: "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אף על פי שרק בתחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, צריך הוא רק שם לקחת את מקומו, אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכוח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו". במילים אחרות – העולם המחשבתי צריך להכיר ולשאוף ליראת הרוממות, לחיבור מלא שמחה עם הנשמה; אולם בעולם הנפשי והמעשי חשוב מאוד לתת מקום גם לפחדים ולרתיעה (אמיתית) מההשלכות של המעשים הרעים; הרגשות הללו מתסיסים באופן חיובי את הנפש.

לסיכום, יראת העונש צריכה לעשות קאמבק תרבותי: לדבר על פחד מחטאים, משמעת וגבולות בבית הספר בלי להתנצל; ובחודש אלול צריך ללמוד, מעבר ל'אורות התשובה' ול'אגרת התשובה', גם את 'שערי תשובה'. הכל כמובן תחת מטריה תרבותית של יראת הרוממות, היינו מלווה בהסברים בהירים ובהזדהות רגשית עם המטרה.

נכון שיש שמים בתוכי, אבל גם מעלי יש שמים. לא לשכוח את זה.

 

 

ומה עם שכר המצוות?

הרב אפרים דמיחובסקי

תכנית הלימוד בחסידות 'לב לדעת'

אענה בשאלה כדרכו של יהודי: האם "למען יאריכון ימיך" שהתורה כותבת לגבי כיבוד אב ואם שייך לדורנו או שהוא נחלת העבר? והאם כל הייעודים של הטובה הגשמית שהתורה מבטיחה "אם בחוקותי תלכו" והעונשים הקשים אם חלילה "בחוקתי תמאסו" – שייכים לדורנו או שכל זה נחלת העבר?

אמנם, יראת ה' במובנה האמיתי היא יראה מפני ה' ולא מפני יכולתו להעניש. כלומר, היראה היא מחמת גדלותו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הנמצא איתי בכל מקום ובכל רגע ומביט ובוחן את מעשיי, מחשבותיי ורגשותיי – יראה מפני רוממותו, יראת הבושת. כמו תלמיד הירא לגשת לרבו המובהק מחמת הבנתו עד כמה רבו גדול ממנו באין ערוך, ולא כמו הפחד מלעבור על איזה חוק בדרכים בגלל שמשטרת התנועה נצפתה במקום.

ולכן, כשהרמב"ם מאריך בתחילת ספרו על הדרך להגיע ליראת ה' – הוא מבאר את גדולת ה' מתוך הנבראים הגדולים, ולא מזכיר כלל שום עניין של עונשים. כך גם בעל התניא בספרו, מבאר כמה דרגות ביראה, זו למעלה מזו, כאשר המכנה המשותף ביניהן הוא הכרה מוחשית בנוכחותו של הקדוש ברוך הוא. אף לא מילה אחת על עונשים!

יחד עם זאת, מוסבר בחסידות שאם האדם נמצא במצב שניסיונות העולם הזה גוברים עליו, ואינו מצליח לעורר את יראת ה' הפנימית שבנשמתו – הרי שבהחלט צריך להשתמש בהתבוננות בעונשי העבירות בעולם הבא ובעולם הזה, ועל ידי זה לסור מרע. ואף שאינו מקיים בכך את מצוות יראת ה', הרי ה"מעשה הוא העיקר", והעיקר הוא שיימנע מחטא. זה הטעם לכך שאנו מוצאים לרוב – הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה – אזהרות על העונשים הבאים בעקבות העבירות.

אולי דווקא בדורנו, כאשר הנשמות נמוכות יותר, וקשה יותר לעורר יראת שמים נשמתית טהורה, ורבים מסתייעים ב"למען יאריכון ימיך" שבמצוות, כמו גם עידוד לקיום מצוות מצד סגולות השמירה, האושר והעושר שבהן – יש בהחלט מקום לסור מהרע גם מצד העונשים הכרוכים בדבר, והכל לפי מה שהוא אדם.

פעם התבטא הרבי מלובביץ' בהתוועדות, כבדרך אגב, שהוויתור על תענוגות העולם הזה בשביל השכר בעולם הבא אינו "עבודת ה'" אלא פשוט חוש מסחרי בסיסי – לשלם בזיל הזול בשביל תמורה יקרה ביותר!

בלמים אינם מאיצים

הרב אהרן פרידמן

ראש ישיבת כרם ביבנה

יראת העונש, דהיינו החשש להיענש על ידי הקדוש ברוך הוא בעקבות חטאים, סובלת מתדמית שלילית. מצד אחד מצויים אנשים העושים שימוש מוגזם בתיאורים מוּגשמים ומגוּשמים של עונשי הגיהינום. אותם אנשים יוצרים ריחוק נפשי ולעיתים אף הגחכה של מושגי יראת העונש. מצד שני עומדים אלו המדגישים רק את האהבה והשמחה ובכך נותנים תחושה שה'יראה' ובעיקר יראת העונש מיותרת ואולי לא מתאימה לנו ולבני דורנו.

התבוננות רחבה ועמוקה בתורה, בנביאים ובדברי חז"ל, מלמדת כי יראת העונש היא קומה הכרחית בבניינו הנפשי הרוחני של האדם. התורה עצמה משתמשת לא פעם בעונש כהרתעה מפני השקיעה בתהומות החטא. שתי פרשיות התוכחה (בפרשיות בחוקותי וכי תבוא), הן העדות הברורה לכך שישנו הכרח להעמיד בפני העם את תוצאות הבחירה באלטרנטיבת החטא ועזיבת ה'. גם הנביאים עוסקים לא מעט בעונשים הצפויים למי שאינו הולך בדרכי ה'. ומכיוון שנצחיות התורה ודברי הנביאים אינם מוטלים בספק, כך גם מקומה של יראת העונש אף הוא אינו מוטל בספק.

עם כל זאת, יראת העונש אינה יכולה לשמש מנוע לצמיחה רוחנית, ושימוש לא מאוזן ביראת העונש עשוי לגרום נתק נפשי בין האדם לבין עבודת ה'. ניתן לומר, כי יראת העונש באה למנוע מן האדם ליפול, לעומת זאת האהבה ויראת הרוממות הן היסודות של הכוח שמניע את האדם לכיוונים של עשיית הטוב.