מדורים / נשים

האם את זוכרת את התפילה הראשונה שלך?

אישה אחת שאלה פעם את ר' שלמה קרליבך האם הוא זוכר את התפילה הראשונה שלו. זו לא היתה שאלה מתריסה אלא הכנה לשיח, היא רצתה לשתף אותו בסיפור האישי שלה. היא סיפרה לרב שלמה שבמשך עשר שנות נישואיה היא עברה שמונה הפלות, ובהיריון האחרון שלה הודיעה לה הרופאה שההיריון יסתיים מוקדם כקודמיו. ההלם והכאב היו גדולים ועצומים.

היא מצאה את עצמה משוטטת ברחובות, עד שמצאה בית כנסת קטן ושומם בפינת הרחוב בו התגוררה, ובפעם הראשונה בחייה היא נכנסה לבית כנסת, נעמדה מול ריבונו של עולם ונשאה תפילה. הסיפור נגמר בכי טוב והילד נולד בששון ובשמחה, אבל השאלה שעלתה בו ניקרה בי ימים רבים לאחר מכן - "האם את זוכרת את התפילה הראשונה שלך?".

דווקא ברגע שהרמתי ידיים ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאצליח להיזכר בה, קלטתי שאני דווקא כן זוכרת. מכל הנושאים שבעולם, היא נסבה דווקא על בובה בלונדינית עם שתי צמות, שמלת מלמלה ורודה ועיניים בגוון ירוק של שדה אחרי הגשם שנעצמו בכל פעם שהשכבתי אותה לישון. הייתי אז בת חמש, ילדה קטנה בודדה בעולם של גדולים, עוד לא היו לי אחים קטנים שישחקו איתי כך שהיא היתה כל עולמי, והתפילה שלי היתה מכוונת על דבר אחד בלבד – שהבובה האהובה שלי תהפוך לתינוקת אמיתית. תפילה נאיבית ועם זאת כל כך מלאת מתיקות, על דבר שלא יכול לקרות לעולם.

 

 

מצאתי את עצמי מהרהרת בתפילה הזו הרבה. מאוד.

בדרך שבה חזרתי עליה לילות על גבי לילות, בהבטחות הקטנות שהייתי מבטיחה לבורא הטוב שאבצע בו ברגע שהיא תקום ותהיה הילדה הקטנה שלי.

ובעיקר בעובדה שהתפילה ההיא היתה עבורי מהותית כל כך, שאני עדיין זוכרת אותה עד לפרטים קטנים כמו הדרך שבה הייתי מחבקת את הבובה בשעה שהתפללתי בעיניים עצומות בחוזקה.

 

הלוואי ואוכל לומר שהיום אני מתפללת באותן עוצמות.

שהרי את התפילה ההיא, חסרת הסיכוי, אמרתי בדבקות מאין כמותה, ואילו התפילות שאני נושאת היום על בריאות, על פרנסה, על זיווג ועל פרי בטן – אלו שנחיצותן עולה בהרבה על אותה ראשונה – מחווירות ודהויות. התפילות של היום נעות בין מצבי קיצון, יש נואשות הנאמרות מלב רצוץ, וישנן לוחמניות, שמציבות תנאים ומציינות גבולות הגיון, מיידעות את הבורא מה אומרים הרופאים, או השדכנית, או עולם הפחדים שלי. ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת לתפילה הזכה ההיא, שבה האמנתי שהוא מסוגל לכל, שאין עוד מלבדו, שהוא כל כך מעל הטבע שאפילו בובה הוא יוכל להחיות אם רק ירצה.

רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב שיום ההילולא שלו הוא בח"י בתשרי, נהג לכתוב מכתבי חיזוק לבניו ולחסידי ברסלב. שוב ושוב הוא חוזר בהם על משפט מהזוהר: "כָּל חַד כְּפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ", הבורא יתגלה אליך כפי מה שאתה עצמך רואה בו.

יהי רצון שאזכה לשוב לראות בך את הא־ל העל־טבעי שראיתי כשהייתי בת חמש. את אותו הא־ל שיכול הכל.

כי רק כשהאמונה שלי בו וביכולות שלו תשוב להיות שלמה, גם התפילה שלי תהיה שלמה, וגם אני.

 

moransasi@gmail.com