שאלת השבוע

האם אתה מזהה סיבה מרכזית לתופעת הדתל"שים?  

מקום עמוק לרגש

הרב הראל חצרוני

הזולה של חצרוני - מכון משיבת נפש של ה- OU ישראל

אנחנו נמצאים בדור שלמעשה הוא דור ענק, דור גדול, דור עם כוחות ועוצמות של נשמה אדירות - כך שלא מספיק שנהיה עם עוצמה. אם אנחנו לא ניתן את הדעת לעוצמות האלה ונדע לתעל אותן בצורה נכונה ובריאה אז העוצמות ילכו למקומות הלא נכונים.

הקדוש ברוך הוא נתן לנו שכל ורגש. שכל זה דבר שיותר פשוט להתעסק איתו. השכל ממהר להחליף נתונים. אם חשבתי על משהו שהוא נכון ופתאום התברר לי שהוא לא נכון אז השכל הבין. גמרנו. אבל רגש עובד לאט יותר. רגש צריך התנהלות אחרת.

לא שמישהו מתנגד רשמית לרגש, אבל בן אדם נמדד היום על פי ציונים, מצוינות והישגים. הכל זה שכל שכל ושכל, ואת הרגש שכחנו. הרגש הוא העוצמה שמניעה את האדם, אם אני לא אתן מקום לרגש השכל לא יעזור לי. כל בן אדם שמעשן סיגריות יודע בשכל שזה לא טוב. כל בן אדם שמעשן סמים יודע שסמים זה לא טוב, אז למה הוא נופל? כי הרגש לא נמצא בכלל במצב מאוזן.

מה הקשר לדתל"שים? אנחנו נותנים הרבה מאוד ידע של תורה. אבל אנחנו אומרים שלוש פעמים ביום ב'עלינו לשבח' "וידעת היום - והשבות אל לבבך". את אותה תורה שאתה יודע בשכל צריך לעשות לה עבודת הפנמה ללב. וללב לא עושים הפנמה בזה שאני קורא עוד ועוד טקסטים ובכך שאני יודע עוד ועוד ידיעות. צריך לראות מה הלב מרגיש. מה טמון לי בלב, איך הלב מתפקד. אם בן אדם נמצא במצב של כעס, והוא ילמד מלא גמרא, מלא תורה, ידיעות יהיו לו מטורפות אבל כל הלב יישאר חסום מכעס, זאת חסימה רגשית.

אם אני לא אתן מקום לכעס הזה, אם אני לא אעשה עבודה של ניקיון לכעס הזה, אם אני לא אקח את הרגשות הכעוסים ואהפוך אותם לנקודה של עוצמה כאש בוערת למקום חיובי, אז הרגש יישאר חסום, וכל השכל לא יעזור לי.

הרבה מהדתל"שים הם ידענים בתורה, אבל הם כועסים עליה. הם לא רוצים אותה, הם לא מרגישים חיבור כלפיה.

עבודת המידות לוקחת זמן, ואנחנו היום חיים בדור, שאנחנו רוצים במינימום זמן להשיג מקסימום תוצאות. מחפשים תוצאות. הרגש לא מחפש תוצאות, הרגש מחפש שיתנו לו את המקום, לאט לאט ובקצב שלו. שלא ילחיצו אותו. שיתייחסו אליו.

אם הלב יהיה העיקר, השכל ישרת אותו באמונה. אם הלב לא יקבל את המקום שלו, אנחנו נראה שגם השכל לא יתפקד בצורה האמיתית.

 תורה שלא מחוברת לרגש היא תורה בלי נשמה. איך אמר לי אחד ב'זוּלה' - "לקחו את התורה והפכו אותה לשכל קר". קר זה מת. מנסים להטעין אותנו דרך הבגרויות ודרך הציונים, אבל הלב שלנו רוצה להרגיש, רוצה לשאול את השאלות ולברר את הדברים, רוצה להיות נגיש לדברים, אבל אין זמן לדברים האלה היום. התורה נהפכת להיות משהו קר ומת. מת זה דבר שבסוף מסריח. וממסריח בורחים. לא רוצים להיות בקרבתו. אז הולכים לחפש חיוּת במקום אחר.

הכלים שנותנים לנו היום במערכת החינוך הם כלים של השתלת ידע. ללב צריך זמן, אי אפשר להגיד לו "תשמע חביבי, תפנים כבר!" הלב יכעס עלינו, הוא יסתכל על התורה כאויב. אנחנו רואים שפעמים רבות עוזבים הדתל"שים לא רק את התורה, הם עוזבים בכלל את כל מערכת החינוך. הרבה פעמים הם פורקים את הכל, כי הלב רוצה את העומק של הדברים.

בשביל שהחבר'ה יסכימו לקבל ממך משהו, הם צריכים לדעת שאתה לא תשפוט אותם על פי החיצוניות שלהם, שאתה מקבל אותם איך שהם. למרות העגילים ולמרות צורת ההתנהגות. הרי אם הוא מתנהג ככה סימן שיש משהו שקורה לו בלב. בדקת מה קורה לו בלב לפני שכעסת עליו? בדקת למה הוא הגיע למסקנה שהוא צריך לקחת סמים, לעשן סיגריות? לא. לא היה לנו את הזמן לזה. ברור שיש מקומות שכן עושים את זה, אבל בתור מערכת קשה לנו. אנחנו רוצים להיות מוסד טוב, אבא טוב, משפחה טובה, ואז אנחנו מפסידים את הנשמות של הילדים שלנו, וברחוב מקבלים אותם איך שהם. למרות שגם זה לא נכון, הרחוב מלא בפוזות, שקר ושיפוטיות, אבל שם לפחות התחושה היא שתבוא איך שאתה רוצה ומתי שאתה רוצה ואף אחד לא יאמר לך כלום.

דרך אגב, אני לא נגד גבולות. כשאני מאמין בבן אדם, מקבל אותו ורואה את הטוב שבו, הוא מוכן גם להקשיב לגבולות. זו נקודה חינוכית עמוקה. בעומק הנשמה אדם רוצה גבולות. אלא שהוא רוצה גבולות מתוך מקום של אמון, לא מתוך מקום של חוסר אמון. כשאני אומר לבן אדם "שמע, אתה חוזר באוטובוס האחרון הביתה, אתה לא נשאר בעיר" - אם אני מאמין בטוב שבו, בעוצמה שבו, ביכולת שלו להתמודד, רק מה? זה באמת לא ראוי שיישאר בעיר, אז הוא ירגיש את זה ויקבל את הגבול בצורה אחרת מאשר כשאני מרגיש או משדר "תחזור כי ברור לי שאם אתה לא תחזור בשתים עשרה, אתה תיפול. אני לא סומך עליך".

גבולות הם חלק מהחיים שלנו. אנחנו מפחדים מהמילה עונש. אין מה לפחד. עונש זה חלק מההתוויה שהתורה נותנת לנו. השאלה היא אם אני מעניש מתוך אהבה ואמון מלאים, או מתוך נקמה לטובת האגו שלי. אם העונש מגיע ממקום נכון, הוא לא ייבהל ולא יהיה לו 'אנטי'. הוא אפילו יעריך את זה. החבר'ה רוצים גבולות, אצלי בזולה יש גבולות והחבר'ה מגיעים. אם הם ירגישו שאני לא סומך עליהם, אז הם לא ירצו את הגבולות והם גם ייפלו, כי הם יתחברו לחוסר האמון שישודר ממני אליהם. ומחוסר אמון - נופלים.

בזולה לפעמים אני עושה הרצאות. ואני קורע את החבר'ה. מי שיקשיב לי בזולה יחשוב שאני שונא אותם כי אני אומר להם דברים קשים על המציאויות של סמים ועל חוסר צניעות ואלכוהול. אני מכסח אותם, יורה עליהם. אני גומר שעה של דיבור איתם ומקבל מחיאות כפיים. מה אתם מוחאים כפיים? יריתי עליכם שעה, מה אתם, מזוכיסטים? תזרקו עליי עגבניות! אמרו לי החבר'ה: "כשאתה אומר לנו את הנוּ נוּ נוּ, אנחנו רוצים לשמוע ממך. למה? כי אנחנו יודעים שאתה מאמין בנו. ממך אנחנו מוכנים לשמוע, וגם לעשות לפי היכולות שלנו לאט לאט". זאת אמירה של החבר'ה, לא שלי.

ונקודה נוספת: למה אחרי שבן אדם ישמע את בוב מארלי או את אביב גפן הוא יצליח להרגיש את התורה? למה שהתורה תהיה מופנמת בתוך הלב כשאני מזדהה עם דברים שנוגדים את התורה? לאן היא תיכנס? היא תיכנס לתוך רפש. היא כבר לא תהיה יפה. היא לא תהיה בטעם שהיא צריכה להיות. אנחנו צורכים חופשי תרבות מערבית קלוקלת שגומרת לנו את הנפש. איזה רומנים אנחנו קוראים? איזה סרטים אנחנו רואים? בסוף בן אדם ילך אחרי הריגוש שנותן לו יותר הנאה. והוא נהנה יותר מהשירים ומהסרטים. במקום להשקיע במתמטיקה, דבר איתו מה הבעיה לראות סרט הוליוודי "נקי" כביכול. איך זה משפיע בנפש.

 זה לא שעת חברה פעם בשבוע. הנשמה שלנו איננה משתווה לשעת חברה או לאיזה סמינריון שלוקחים אותנו פעמיים בשנה. זה הרבה מעבר. זו נקודת חיים

 

 

 

צריך זמן

הרב חגי לונדין

מדי פעם מתפרסם סקר מפחיד המתאר שחמישים אחוז / תשעים אחוז / מאה אחוז (מחקו את המיותר) מבוגרי החינוך הדתי 'מורידים את הכיפה'. לא אכנס לניתוחים סוציולוגיים של הסקרים (מה למשל נחשב 'בוגר חינוך דתי' ומה נקרא 'להוריד את הכיפה?) אבל ברור שאיך שלא נהפוך את זה, רבים מדי מבנינו ומבנותינו לא ממשיכים בדרך בה היינו רוצים; והשאלה היא מדוע? ישנם כאלה שתולים זאת בחוסר של לימודי אמונה / חסידות, בעודף לימודי אמונה / חסידות; בחוסר מסגרות חינוך, בעודף מסגרות חינוך; בהסתגרות־יתר של בני עקיבא, בפתיחות־יתר של בני עקיבא; ועוד כהנה וכהנה. הכל נכון! אבל לפני הכל ואחרי הכל חשוב להכיר בכך כי בעולמנו הנוכחי ישנו חיכוך ראשוני בלתי נמנע בין התורה (כפי שמופיעה כיום) לבין דרישות החיים. גם בחור/ה שקיבלו את החינוך התורני האיכותי ביותר, כאשר יכנסו למעגל הצבא, המשפחה, העבודה – ימצאו את עצמם בשלב ראשון (!) במתח רוחני נמוך יותר. לבחור ישיבה רווק יש יותר זמן ללימוד תורה מאשר לאברך בעל משפחה; ולנערה בתפילת יום כיפור יש יותר פניות נפשית להתעלות רוחנית מאשר לרופאה בבית חולים. זו המציאות! אפשר כמובן לטמון את הראש בחול ולהימנע מלהיכנס לחיים (וישנם ציבורים שאכן מתיימרים לעשות זאת), אבל סוף כל סוף מישהו צריך להתחתן, ללמוד מקצוע, לעבוד ולשרת בצבא. קוראים לזה 'לחיות'. ככל שמעגלי החיים מתרחבים יותר – ישנם גם כאלה שהמתח הזה גורם להם לוותר ברמה זו או אחרת על זהותם הדתית.

ברגע שמכירים ששחיקה רוחנית היא מציאות ראשונית בלתי נמנעת ישנן שתי אפשרויות־תגובה: אפשרות אחת היא חוסר אמון שהתורה אכן יכולה להדריך את החיים (ואולי זוהי התחושה שגורמת בסופו של דבר אצל חלק מהאנשים 'להורדת הכיפה'); אפשרות שנייה היא פיתוח אמון עמוק יותר בתורת ישראל. התורה לא מתחילה ולא נגמרת בדור שלנו. הרעיונות היהודים נועדו מלכתחילה להופיע בתוך חיי העולם הזה ולשם הם אכן יגיעו; אבל צריך לזה זמן, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית! הדברים אינם רק משאלת לב אלא ניכרים בשטח. גם כעת אנו יכולים להבחין שאף אצל אלה שנטשו את המסורת, ישנה תביעה למסגרות לימודי־יהדות שצצות כפטריות אחרי הגשם; לחיפוש כנה אחר זהות ערכית־חברתית; ואצל חלקם ישנה גם שיבה לעולם הדתי, ברמה זו או אחרת, בגיל מבוגר יותר.

קשה לי להצביע על מעשה ספציפי שישנה את התמונה מהקצה אל הקצה באתגר הרוחני הנוכחי. אנחנו כמובן נחזק את כל המערכות הקיימות; נוסיף קדושה; נוסיף חינוך; נדון כל העת מהו האיזון הרצוי בין התורה לחיים – אולם בעיקר צריך סבלנות לשטח לעשות את שלו. במבט רחב – למרות כל הבכי והנהי – התרבות העממית במדינת ישראל הופכת משנה לשנה ליותר מסורתית ויותר לאומית, וצומחת פה תורה עמוקה וגדולה יותר מכל מה שהכרנו. אנחנו נעשה ככל יכולתנו – ואלוקים עזר, עוזר ויעזור – כל הזמן. ים? איזה סרטים אנחנו רואים? בסוף בן אדם ילך אחרי הריגוש שנותן לו יותר הנאה. והוא נהנה יותר מהשירים ומהסרטים. במקום להשקיע במתמטיקה, דבר איתו מה הבעיה לראות סרט הוליוודי "נקי" כביכול. איך זה משפיע בנפש.

 זה לא שעת חברה פעם בשבוע. הנשמה שלנו איננה משתווה לשעת חברה או לאיזה סמינריון שלוקחים אותנו פעמיים בשנה. זה הרבה מעבר. זו נקודת חיים.