מדורים / מה אהבתי, פרשת השבוע...

גבולות האֵבל

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ־לֹהֵיכֶם. לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ־לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (דברים יד, א־ב)

פסוקינו עוסקים בדיני אבלות. אנו מצטווים לא לנקוט מנהגי אבלות מוגזמים. אובדן של בן משפחה קרוב הוא חוויה מערערת. התחושה היא שמשהו בתוכנו מת. הימנעות מאבלות היא שגיאה, היא התנהגות לא אנושית; התורה אינה מצווה על אדישות סטואית לנוכח המוות. אך שגיאה היא גם לאפשר ביטויים פרועים של כאב – שריטת הגוף, תלישת השיער. אין זה הולם עם קדוש, עם סגולה; התורה רומזת כי התנהגויות אלו קשורות בפולחנים אליליים.

ואכן, במקום אחר בתנ"ך ניתנת לנו הצצה לאורחות אלו. כוונתי להתערבות בין אליהו לנביאי הבעל על הר הכרמל. כזכור, אליהו הציע להם לראות אל קורבנו של מי תרד אש מהשמיים. מהבוקר עד הצהריים קראו נביאי העבודה הזרה "הבעל, עננו!", אך אין קול ואין עונה. בצהריים היתל בהם אליהו: "קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל! כִּי אֱ־לֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ. אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ". נביאי הבעל קיבלו את ההצעה ברצינות גמורה: "וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (מלכים א' יח, כו־כח).

אמנם זה לא היה פולחן אֵבל, אך הוא מספק לנו תיאור ציורי של פולחן ההתגודדות. הסוציולוג אמיל דורקהיים תיאר מנהגי אבלות בקרב שבטי האבוריג'ינים באוסטרליה. כאשר מגיעה בשורת מוות, האנשים והנשים מתחילים לרוץ בפראות אנה ואנה, מייללים ומתייפחים וחותכים את עצמם בסכינים ובמקלות חדים. למראית עין זו התנהגות שלוחת רסן, אך לאמיתו של דבר היא נענית לכללים דקדקניים הקובעים צורות אבלות שונות לאבלים שונים – על פי מינם ועל פי אופן קרבתם לנפטר. "בקרב בני הוואראמוּנגה, אלה ששיספו את ירכיהם היו הסב והדודים של הנפטר מצד אמו, ואחיה של אשתו. אחרים נדרשו לגלח את פאותיהם ואת פדחותיהם ולכסות את הקרקפת בחֵמָר בהיר". נשים חורצות בראשיהן בסכינים ואז מניחות על הפצעים פלפלים חריפים כדי להגביר את ייסוריהן. טקס דומה מקיימים חלק מהשיעים בעשורה, יום מותו של האימאם חוסיין נכד מוחמד, בכרבלה שבעיראק. אנשים מלקים את עצמם בשלשלאות או חותכים עצמם בסכינים עד זוב דם.

מה הקשר בין הגבלת האבלות לבין היותנו בנים לה' אלוהינו, עם נבחר וקדוש? הנה ארבע תשובות שנתנו המפרשים. אבן עזרא אומר שכשם שהורה עשוי להכאיב לילדו לטובתו ארוכת־הטווח, כך גם אבינו־מלכנו מכאיב לנו לפעמים, כגון כאשר הוא נוטל מאתנו את יקירינו, ועלינו לתת בו אמון ולא להגזים בגילויי אבל. הרמב"ן סבור שאמונתנו בחיי הנצח של הנשמה היא הסיבה לכך שעלינו להימנע מהגזמה באבל. מותו של קרוב הוא פרידת עראי, לא פרידה לנצח. כמובן, גם פרידת עראי היא כאובה, ולכן עלינו להתאבל במידה – כפי שההלכה קוצבת לנו. ספורנו וחזקוני מוצאים במילים "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ־לֹהֵיכֶם" נימוק נוסף להגבלת האבלות כאשר אנו מתייתמים: איבדנו הורה אנושי, אך אנו בנים לה' ואותו לא איבדנו. רבנו מיוחס מזכיר שלמלכים אסור לנוול את גופם ואת צורתם – וכך גם לבני מלך מלכי המלכים.

יהיה הפירוש המדבר אל ליבנו אשר יהיה, העיקרון המשותף ברור. וכך מנסח הרמב"ם את ההלכה: "כל מי שלא מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי". אך יחד עם זה – "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי. שנאמר, 'אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ'". ההלכה שואפת ליצור מידה מאוזנת של אבלות. מכאן השלבים השונים של האבלות: אנינות (מקבלת הידיעה על הפטירה עד לקבורה), שבעה, שלושים, שנה (שנת אבל נהוגה רק באבלות על הורים). ההלכה בנתה תוכנית אבלות מדויקת, מהרגע הראשון, ההומֵם, של האובדן עצמו, דרך ההלוויה והשיבה הביתה, עבור בתקופת קבלת התנחומים מהחברים ומבני הקהילה, וכלה בתקופה ממושכת יותר שבה אין האָבֵל משתתף בפעילויות הקשורות בשמחה. ככל שאנו לומדים עוד על הפסיכולוגיה של האבל ועל השלבים שעלינו לעבור עד לריפוי פצע האובדן, כך מזדהרת לעינינו החוכמה שבדינים ובמנהגים היהודיים העתיקים.

וכמו באבל־יחיד, כך גם באבל לאומי. עם ישראל חווה רדיפות ואסונות רבים מספור. איננו שוכחים אותם. אנו זוכרים אותם בימי הצום שלנו, ובראשם בתשעה באב. ובכל זאת, מתוך יכולת התאוששות הגובלת לעתים בנס, ידע עם ישראל תמיד לא לתת ליגון להטביעו. מאמר חז"ל אחד מיטיב לתמצת את הקול הדומיננטי ביהדות:

תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע ... אמר להן, "בני, בואו ואומר לכם. שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה..."

בעידן האנטי־מסורתי שלנו, העוין את הטקס ומעדיף את חשיפתו הפומבית של הרגש הפרטי ("ניצחון התרפויטי", קרא לזה פיליפ ריף בשנות השישים), הרעיון כי לאבל יש כללים וגבולות נשמע מוזר. אך כמעט כל אדם שאיתרע מזלו להתאבל יעיד מה עמוק הוא הריפוי שמחוללת שמירת דיני האבלות.

התורה והמסורת ידעו איך לכבד את המתים ואת החיים, ולשמור על האיזון העדין בין אבל לנחמה, בין אובדן החיים המסב לנו כאב לבין אישורם המחודש הנוסך בנו תקווה.