אבקשך - משדרגים את עבודת ה'

גבולות

אנחנו ממשיכים במסע להכרת עצמנו, להכרת ה'מצוי' שלנו, לפני שנפרוש כנפיים אל ה'רצוי'. אחרי שעסקנו בטור שעבר במתנות שקיבלנו, נתבונן היום בצד השני, שאותו אנחנו מכנים ה'גבולות'.

מהם הגבולות שלי? אם ה'מתנות' הן תכונות ונטיות נפש שעוזרות לנו בעבודת ה' בלי שעמלנו לקנות אותן – בצד השני ישנן תכונות ונטיות נפש שמגדירות מה הם האתגרים שקיבלתי בעבודת ה'. באיזו יחידה שמו אותי.

הקדושברוךהואלאבחרבילניסיוןהעקידה, וכמה שאני לא אתמרמר על זה או אתרעם על זה, את הניסיון הזה אין לי. מצד שני, הקדוש ברוך הוא גם לא בחר בי להיות צדיק שאין לו הרהורי ניאוף והרהורי גאווה והרהורי תאוות ממון, וכיוצא בזה. הנטייה להרהורים הללו היא אחד מהגבולות שלי. מעבר להם יש לי התמודדות, כמו לכל אדם, וגם הם חלק מה'מצוי' שלי.

אבל למה אנחנו מחפשים את הגבולות הללו? הסיבה היא מפני שאנחנו נראה שאת רוב המאמצים שלנו אנחנו משקיעים בלשנות את המצב במקום לקבל אותו. ניקח דוגמה שאולי הכי נפוצה בדור שלנו. בחור שמגיע לבין הזמנים, ולא הצליח לשכנע את ההורים שלו לסנן את האינטרנט, וכל יום הוא שלוש או ארבע שעות לבד בבית. יומיים הוא חורק שיניים, נושך את השפתיים, תולש את השערות, ומנצח. בסוף, ביום השלישי, הוא נופל (אגב, 'בחור' זה רק בשביל הדוגמה, זה נכון לא פחות למבוגר).

במההבחורהזהמשקיעאתמירבהמאמציםשלו (בלילהיותמודעלכך)? בלנצח את התאווה, שהיא לא תחזור יותר לעולם. כלומר, הוא אומר לקדוש ברוך הוא: "אתה עשית אותי באופן כזה שגם אחרי שניצחתי את התאווה היא קופצת שוב, ואני לא רוצה את זה! אני לא מקבל את זה! אני לא מוכן לזה! אני רוצה לנצח אותה אחת ולתמיד". והבחור הזה הוא אנחנו.

אדם עומד ביום הכיפורים ועושה חשבון נפש על איך נראות התפילות שלו. למה הוא נזכר עכשיו? כי פתאום הוא התפלל מוסף אחד באש להבה, ואז הוא מסתכל אחורה ונזכר איך נראו תפילות מוסף, שחרית ומנחה שלו כל השנה. ועכשיו הוא רוצה לתת נוק־אאוט להרהורים שמפריעים לו בתפילה, שבשנה הבאה כל תפילה תיראה כמו מוסף של יום הכיפורים.

כל מי שמתפלל יודע שזו הרי בדיחה גמורה. אם ננתח אותה נראה שאנחנו טועים באותה טעות: אנחנו מנסים לשנות את המצוי, במקום לקבל אותו. אנחנו מתווכחים עם הקדוש ברוך הוא מי בעל הבית של המצוי שלנו: "אתה נתת לנו מצוי מסוים, והוא לא מקובל עלינו. עכשיו אנחנו נילחם כדי שיהיה לנו מצוי אחר". אבל האמת היא שאף אחד לא נתן לנו בחירה בזה, לא שאלו אותנו ולא התייעצו איתנו.

"תרים ידיים"

היה אצלי פעם יהודי בעל תשובה, איש עסקים, עשיר גדול, שבגלל שהוא בא מהעולם החילוני הוא היה שרוי הרבה בטומאה. הוא היה בעל תשובה אמיתי, רציני, וניסה לצאת מזה. הוא היה קרוב מאוד לאחד מגדולי המחזירים בתשובה בדור, ואותו רב השקיע בו המון, ואף על פי כן הוא לא הצליח. הוא בא אליי והתחנן שאעזור לו.

אמרתי לו: "תגיד לי, ניסית הרבה שלא תהיה לך יותר תאוות עריות?", "מה זה ניסיתי", הוא ענה, "אתה לא יודע מה עשיתי, כמה כסף, כמה מאמצים, כמה ביזנעס הפסדתי". שאלתי אותו: "נו, והצלחת לאבד את התאווה? לא להתגבר לפעמים כשהיא תקפה אותך – האם הצלחת שלא תהיה לך תאוות עריות"? כמובן שהוא ענה שלא... אמרתי לו: "אז עכשיו בוא תרים ידיים". והוא ענה: "לא, אני לא יכול".

הרמתיאניאתהידייםשלי. הואראהאותיעםהידייםלמעלהוהתחיללבכותולהתחנןבדמעותזולגות: "תורידאתהידיים! אני לא יכול, תוריד את הידיים"! אמרתי לו: "תרים את הידיים למעלה ותגיד לריבונו של עולם: אני נכנע. נלחמתי נגדך, אתה יותר חזק. רציתי להיות מישהו אחר, בן אדם שאין לו תאוות עריות, אתה רצית שאני אהיה עם תאוות עריות, ניצחת".

הואהתווכח, הואהתפוצץ, בסוףהואהריםאתהידיים, כאילוהןהיועשויותעופרת, כולו בוכה, ואמר לי "האמת, אני לא יכול". ומה קרה אז? אז, למרבה הפרדוקס, הוא התחיל להשתחרר. למה? כי במקום להילחם בקדוש ברוך הוא, לרצות להיות מישהו אחר, הוא התחיל לעבוד אותו – לעבוד עם מה שה' נתן לו.

והייתם כא־להים

אבל, האם באמת הוא רצה להילחם בה'? מה פתאום. באופן הגלוי, הוא רצה לעבוד את ה', ובלי לשים לב הוא החליט להילחם בו. ולא רק הוא; כולנו לא מוכנים לקבל את האתגרים שהקדוש ברוך הוא הציב לנו, את הפינות החשוכות שהוא נתן לנו בתוך הנפש, שאיתן אנחנו צריכים להתחיל לעבוד. בדקוּת, אנחנו אומרים לו: "בבקשה, תביא משהו נקי, אני עם זה לא מוכן".

זה חטא אדם הראשון. "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים", כאילואתהבעלהבית, אתההמעצב, אתההקובע. אבלזהלאנכון! הקדוש ברוך הוא אומר לאדם: "אני אתן לך תאוות עריות, והעבודה שלך תהיה להתגבר; אני אתן לך ילד שיהיה אמן בלהוציא אותך מהכלים, ואתה תתגבר". אבל שלא תהיה לך תאווה? שכל הילדים יתנהגו כמו שכתוב בספר הדמיוני שלך ולא יגרמו לך להתעצבן? בזה הקדוש ברוך הוא לא נותן לך בחירה.

אתהיכוללהתגברעלזהאולאלהתגברעלזה; אתהיכוללהתגברעלזהבדרכיםטובותובדרכיםרעות, בדרכים חיוביות ומאירות או בדרכים חשוכות, לא משנה. מה אתה עושה עם זה - זה כבר שייך לראוי. אתה יכול להתגבר על הרצון לכעוס כשהילד שלך מורח את הזמן בבוקר כשאתה בלחץ מטורף של זמן, אבל אתה לא יכול לא לרצות לכעוס. זה לא תלוי בך. את זה קובע מישהו אחר, לא אתה.

העבודה שלנו בהכרת הגבולות היא לומר: "יש לי תאווה להיות כועס. אני מכיר צדיקים כאלה שכשהבן שלהם מוציא אותם מדעתם הם נשארים נינוחים, שלווים, יודעים להגיד את הדברים הנכונים, גם לשים גבולות וגם להיות מאירים. יש צדיקים כאלה. אבל אני מתעצבן, אני צועק, זה אני". צריך לקבל את המצב המצוי שלי, ומשם להתחיל בעבודה.

להרים ידיים נכון

הרמת ידיים היא עבודה עדינה. צריכים סבלנות ועיניים פקוחות. חשוב שנבחין בין הרמת ידיים שאומרת: "ריבונו של עולם, זה הניסיון שאתה נותן לי, אני לא נלחם בך, אני רוצה לעבוד אותך עם מה שנתת לי" – לבין הרמת ידיים שאומרת: "ריבונו של עולם, עם זה אני לא יכול להתמודד".

במבטראשוןהןמאודדומות. בשתיהןאתהמריםידיים, בשתיהןאתהחסראונים ופונה עם חוסר האונים שלך אל הקדוש ברוך הוא; אבל, בראשונה אתה עומד מול השאלה איזה אתגר תקבל מהקדוש ברוך הוא, ובשנייה אתה עומד מול השאלה מה לעשות עם האתגר. לעמוד מול הקדוש ברוך הוא ולומר "אני לא יכול לבחור את האתגר שלי", זה חוסר אונים טוב; לעומת זאת, לומר: "האתגר שנתת לי לא מתאים לי ואני לא מתכוון להתמודד מולו" – זו נפילה חמורה.

שבת אחרי הטשולנט

ניתן דוגמה שכל אחד מכיר: ברכת המזון.

ברכת המזון היא אחת הברכות שיש להן הכי הרבה "מזל". מצד אחד החיוב שלה הוא מדאורייתא, מה שמעלה את רף הציפיות שנברך אותה בכוונה כמו שצריך. מצד שני, מה הסיכוי שאחרי סעודה דשנה נברך ברכת המזון בנחת ובכוונה?

זה 'מצוי' מעניין. הקדוש ברוך הוא נתן לנו אתגר: אחרי האוכל, בטח בשבת אחרי הטשולנט, כשאתה כבר חולם על המיטה – באה פתאום ברכת המזון. מה הסיכוי שבין הטשולנט למיטה נברך ברכת המזון בהתלהבות? יכול להיות, אומר היהודי, שיש איזה ר' שלמה זלמן אויערבאך כזה, איזה רֶבֶּה כזה. אבל אני, בין הטשולנט לבין המיטה, ברכת המזון באמצע?! ריבונו של עולם, זה בכלל לא מתחיל...

אם נתבונן בזה קצת, על איזו ארוחה בשבוע יש להודות לה' יותר מאשר על הטשולנט של שבת בבוקר? בדרך כלל זו הארוחה הכי דשנה בשבוע, עם הכי הרבה נחת, אז זו גם הארוחה שהכי ראוי להודות עליה. לא צריך להיות 'עילוי' כדי להבין את זה. ממילא, ברכת המזון צריכה להיות בעומק לב ונפש. ונוסיף על כך שזו סעודה של שבת קודש, וזו אכילה קדושה, ואם כן ודאי שראוי שהברכה תהיה בכוונה עליונה. אבל מה אנחנו אומרים בדרך כלל? "ריבונו של עולם, עזוב, אצלי זה אבוד. אני על ברכת המזון שאחרי ארוחות דשנות ויתרתי מזמן, בכלל לא עולה על דעתי לכוון". זו כניעה שלילית לחלוטין.

אבל מה שראוי לומר הוא: נכון, הרצוי שלי, החלום שלי הוא, שכשאני מגיע לברכת המזון שאחרי הטשולנט ולפני המיטה אני שוכח מהמיטה לגמרי, הטשולנט נהיה כמו מן בעצמותיי, כולי דבקות אלוקית, אני רואה רק את המתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו: את השבת, את המצווה להתענג בה ואת היכולת להידבק בו דרך הגשמיות. וגם, ברוך ה' נתת לי עם מה להתענג. היה פה אוכל, טעים, והוא בעצמו מדבק אותי בך! יש מתנה יותר עליונה מזאת?! אני נמס! זה מה שהייתי רוצה. אלא מה? ישנו פער עצום בין הרצון הזה לבין המקום בו אני נמצא. אז אני אומר: "ריבונו של עולם, יש לי פה מבחן עצום, ברכה אחרי הטשולנט"! האם אני יכול לשנות את האתגר של ברכת המזון אחרי הטשולנט? לא. זו הרמת הידיים הנכונה. להבחין בדיוק ב'גבולות' שה' נתן לי, ולקבל אותם כ'מצוי' שלי, ואז אפשר להמשיך: "ריבונו של עולם, אני מוסר לך את השרביט! אתה בעל הבית, אני מקבל את זה שיקר בעיניך שאני אתאמץ לברך אחרי הטשולנט יותר מאשר שאני אמנע מלאכול טשולנט. תן לי כל אתגר שאתה רוצה, ואני עובד אותך משם בלב ונפש כי זה מה שאתה רוצה".

למי אין גבולות? לה' יתברך. אולי למלאכים. כשנחשוב על זה, איזו גסות רוח היא זו, לערער על זה שהחיים שלנו מלאים גבולות. לפעמים אדם מתחיל ברכת המזון, ופתאום הוא מוצא את עצמו מתלבט בין "מגדיל ל"מגדול", בלי שהוא בכלל שם לב שהוא עבר ב"נודה לך", "רחם נא", "ובנה ירושלים" וכל המילים הקדושות של ברכת המזון. ואז הוא אומר לעצמו בערך כך: "אני?! אני הצדיק, מלאך אלוקים עם כנפיים, ככה אמרתי ברכה ראשונה ו'נודה לך' ו'ועל הכל'?! ככה זה נראה?!". זו ממש גסות רוח. וכי מה חשבת שאתה?

אבל מי שמכיר את הגבולות שלו מרים ידיים ואומר: "ריבונו של עולם, זה האתגר שלי, אני מקבל אותו. מתוכו אני רוצה לעבוד אותך". מה ראוי לעשות עכשיו? לא להתפעל ממה שעד עכשיו קרה, כי זה רק יבלבל אותי. אם אני רוצה אני אעשה על זה תשובה אחר כך. מה כן לעשות? נלמד בעז"ה בהמשך.