מדורים / מה אהבתי, פרשת השבוע...

בשלח - אנרגיה מתחדשת

מצוות השבת נזכרת לראשונה בפרשתנו. השבת היא מן המוסדות החשובים שהעולם ידע אי פעם. היא שינתה את תפיסת הזמן של האנושות. לפני הולדת היהדות מדדו אנשים את הזמן על פי השמש – שנת החמה בת שלוש מאות שישים וחמשת הימים, ועונות השנה הסדורות בה – או על פי היָרֵחַ, והיֶרַח בן כשלושים הימים, מציין את מחזור הימלאו והיחסרו. לשנה ולחודש יש אפוא בסיס טבעי; השבוע, לעומת זאת, אינו קשור לשום מחזור בטבע וביקום. יחידת הזמן בת שבעת הימים היא פרי רוחה של התורה, והיא נפוצה בעולם כולו דרך הנצרות והאסלאם ששאבו אותה ממנה ורק הזיזו את יום המנוחה. וכך, לאנושות יש שנים בגלל השמש, חודשים בגלל הירח, ושבועות בגלל היהודים.

השבת מחוללת בחיינו ובחברה שאנו חיים בה חלל שבתחומיו אנחנו חופשיים באמת. חופשיים מלחצי העבודה; חופשיים מדרישותיהם של מעסיקים תובעניים; חופשיים מיללות הסירנה של החברה הצרכנית המדרבנת אותנו לרַצֵף בכסף את דרכנו אל האושר; חופשיים להיות אנו עצמנו בקרב יקירינו. היום האחד הזה הצליח להגיש משמעות רעננה בכל דור ודור, למרות התמורות הכלכליות והתעשייתיות מרחיקות הלכת. בימי משה, פירושו היה חופש מעבדות פרעה. במאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים הוא היה יום של חופש מתנאי העבודה הקשים וארוכי־השעות של סדנאות היזע. בימינו, זה יום של חופש מהדוא"ל, מהטלפון החכם על רשתותיו וקבוצותיו, ומהציפייה שנהיה זמינים מסביב לשעון.

השבת היא תופעה חסרת תקדים לא רק מבחינה תרבותית, אלא גם מבחינה מושגית. לאורך ההיסטוריה חלמו אנשים על עולם אידיאלי. חזונות כאלה קרויים אוטופיה – מונח שפירושו המילולי ביוונית הוא בעצם "שום מקום". מונח זה יאה להם משום שאף לא אחד מהם התממש. השבת היא אוטופיה עכשווית. אנו יוצרים בה, למשך עשרים וחמש שעות בשבוע, עולם שאין בו היררכיות. לא מעסיקים מול מועסקים, לא קונים מול מוכרים, לא חוסר־שוויון בהון או בכוח, לא ייצור ולא תחבורה ולא רעש החרושת ולא המולת השוק. השבת היא "נְקוּדַת הַדְּמָמָה שֶׁל הָעוֹלָם הַמִּסְתּוֹבֵב"; היא השקט שבין שני פרקים בסימפוניה; היא השעיה של מרוץ השעות. השבת היא אוטופיה – אך לא בקץ הימים, אלא כאן ועכשיו ושוב ושוב. באמצע העולם ובאמצע הזמנים.

ה' רצה שבני ישראל יתחילו את מעגל היום־החופשי־בשבוע שלהם כבר בצאתם ממצרים, כי להשגת חופש אמתי, חופש של שבעה ימים בשבוע, דרוש זמן רב. מאות ואלפי שנים. התורה רואה את העבדות כעוול, אך היא לא ביטלה אותה באופן מידי מפני שבני האדם עוד לא היו מוכנים לכך. בריטניה וארצות הברית ביטלו את העבדות רק במאה התשע־עשרה, וגם אז עלה להן הדבר במאבקים פנימיים. אך הישג מאוחר זה של האנושות נעשה בלתי נמנע כבר ברגע שניתנה מצוות השבת – מפני שעבדים היודעים את החופש, ולו ליום אחד מדי שבוע, חזקה עליהם שביום מן הימים יקומו הם או צאצאיהם על כבליהם.

רוח האדם זקוקה לזמן לנשום, לשאוף, לצמוח. הכלל הראשון בניהול זמן הוא שיש להבחין בין דברים חשובים לבין דברים שהם רק דחופים. בעתות לחץ, הנטייה היא לדחות את הדברים החשובים מפני הדברים הדחופים. אלא שהדברים החשובים הם אלה הנחוצים יותר לאושרנו ולתחושה שאנו חיים את חיינו כראוי. שבת הוא הזמן המוקדש לדברים החשובים והלא־דחופים: משפחה, חברים, קהילה, חווית־קדוּשה, תפילה והודיה לה' על הדברים הטובים בחיינו, וקריאה בתורה תוך שאנו מגוללים שוב את הסיפור הארוך והדרמטי של עמנו ושל מסענו. זהו יופי שנוצר לא בידי מיכלאנג'לו או לאונרדו אלא בידינו: אי שלֵו של זמן בלב ים רוגש של עולם חסר מנוחה.

השתתפתי פעם באמריצר שבהודו, העיר הקדושה לסיקים, יחד עם הדלאי לאמה, בסמינר שארגן מכון אליהו לדיאלוג בין־דתי. במהלך השיחות, אל מול קהל בן אלפיים סטודנטים סיקים, פנה אחד המנהיגים הסיקים אל הסטודנטים ואמר: "מה שדרוש לנו הוא מה שיש ליהודים: שבת!".

היוונים הקדומים לא הצליחו להבין איך יום מנוחה יכול להיות חלק ממעשה בריאה. אך כזה הוא יום השבת. כי אלמלא מנוחת הגוף, שלוות הנפש, רגיעת הנשמה ורענון קשרי הזהות והאהבה שלנו, תהליך היצירה היה דועך ומתנוון. אנשים ועמים כפופים לעיקרון האנטרופיה, העיקרון הקובע שכל מערכת מאבדת אנרגיה לאורך הזמן. עם ישראל לא איבד את האנרגיה שלו לאורך הזמן, ונשאר חיוני ויצירתי כפי שהיה תמיד. הסיבה לכך היא השבת, משאב האנרגיה־המתחדשת הגדול ביותר של האנושות.