בצל האמונה

הזוהר הקודש אומר שצל הסכך הוא צל האמונה, בו אנחנו מוזמנים להתאושש מניתוח המעמקים של הימים הנוראים. שמחה גדולה יש בסוכה, בידיעה שה' איתנו גם כשאנו מנומנמים בסוכה המוצלת, וגם כשרוחות מפתיעות מעיפות לנו את הסכך... על כך במיקס הסיפורים, התובנות והתורות שלפניכם. חג שמח!

here is the king!

אליעזר בוצר

סוכה בוורנאסי...

וורנאסי היא מוקד עלייה לרגל בהודו. לפי המסורת ההינדית, נהר הגנגאס השוכן למרגלות העיר הוא מקום רצוי למאמינים הינדים לסיים את מעגלי גלגול הנשמות... וכך בין סמטאותיה הצרות עוברות מדי שעה עשרות שיירות של טקסים והלוויות בדרך לנהר. האווירה המיסטית מושכת אליה המון מטיילים מהעולם וגם ישראלים רבים שמשתקעים במקום אפילו לתקופות של כמה שנים.

הבית הראשון שלנו בוורנאסי היה ב'מיר־גת', ממש בלב העניינים. מלבד התנועה הרבה העוברת תדיר ברחובות הצרים, להקות של קופי שימפנזה אפרוריים חולשות על עמודי וכבלי החשמל. כמנהג ואילוצי המקום, רוב המסעדות מצויות על גגות המלונות, וגם את הסוכה הגדולה שלנו (בסביבות 400 מ"ר) בנינו על הגג הגדול של הבית.

כשהתחלנו לחפש סכך גילינו את הרגישות הרבה של המקומיים לעצים, וכך נאלצנו לנסוע כמה קילומטרים מחוץ לעיר יחד עם נציגי שמורות הטבע ולאסוף באישורם ענפי גזם קטנים לסוכה הענקית אותם שזרנו בחוטי פשתן שלא מקבלים טומאה על כל תקרת הסוכה. פרויקט רציני מאוד.

אחרי תפילה וסעודת חג עם מאות אושפיזינים ישראליים (וגם כמה מקומיים מתעניינים בשיתוף), הסוכה החלה להתרוקן מאדם. ואז החלה מתקפת שימפנזות. הסכך שלנו עניין אותם, ועשרות קופים משתוללים נחתו עליו והרסו את כל תכולת הסוכה.

רם, העוזר ההודי שלנו, כבר אמר נואש מכל החבטות שקיבל מחפצים שזרקו עליו הקופים חשופי השיניים. מה עוד אפשר לעשות מול עשרות שימפנזות חסרות רסן? עמדנו בחוסר אונים בין קישוטים ורהיטים קרועים.

לפנות בוקר, רם העוזר הנאמן פתאום קרא לי בהתרגשות: come! Come! here is the king!

ראיתי מחזה נדיר. קוף שחור עם זנב ארוך, כפול בגודלו מזקן השימפנזות ובעל הליכה אצילית, מקפץ בין הגגות הסמוכים לנו. בן רגע כל הקופים האפרוריים נסו על נפשם והתאדו כלא היו! האמיצים שביניהם נשכבו לתצפית על גגות במרחקים והביטו באימה אל הקוף המלכותי, שזכה לקבל מרם פירות ושיריים במשך שבוע שלם. הקינג ליווה אותנו עד סוף חג הסוכות השלו, השמח והמרומם לו זכינו יחד עם מאות חברים מכלל הפנים והסוגים. אולי אושפיזין מסוג כזה מתאים לוורנאסי.

 

לא כואב לי!

הרב עידן מקאניק

אני משרת כשליח של חב"ד במרכז הרפואי קפלן ברחובות. באחת המחלקות הכרתי יהודי שהיה חולה במחלה הידועה, הקפדתי לבקר אותו בקביעות והשתדלתי לעודד אותו, למרות שהיה לו קשה להתעודד.

חג הסוכות הגיע ועלה לנו רעיון להוריד אותו מהמחלקה לבקר בסוכה. הוא הסכים למרות שלא היה לו שום רקע מסורתי או דתי במשפחה הקרובה. הסוכה גדולה מאוד והצלחנו להכניס אותו לסוכה עם כל המיטה הרחבה. כשהגיע לסוכה הוא התרגש בצורה יוצאת דופן ואמר שהוא לא מרגיש שום כאב! הוא התחיל לשמוח ו"לרקוד" על המיטה וקרן מאושר. ממש ראינו אותו משתנה מקצה לקצה.

מאז ההתחברות לסוכה הוא התחיל להניח תפילין וגם השתתף בשיעור תורה שערכנו, והוא עבר את אותה חוויה - הכאבים נעלמו בזמן השיעור. זה היה משהו פלאי.

 

בונים סוכה – בונים חיים

הרב יוני לביא

הסוכה הצנועה מלמדת כמה כללי זהב כיצד לבצע בהצלחה את משימת החזרה אל החיים ואל העולם הזה אחרי פסגת הימים הנוראים, בשביל לקדש ולהעלות אותם.

מחיצות

במפגש עם החיים והעולם חייבים להעמיד מחיצות. הפתיחות היא ערך חשוב, אבל כדי שלא תהפוך לחרב פיפיות ותשטוף ללא אבחנה בזרם עכור, היא חייבת להיות מוגבלת ומכוונת למינון הנכון. כמה אנחנו ההורים משקיעים כדי לשמור על ילדינו מדברים שיפגעו בהם פיזית ויזיקו לגופם, חלילה. האם מושקעת אפילו רבע מהאנרגיה הזו כדי להגן עליהם מדברים שיזיקו להם נפשית או רוחנית? (הורים אחראיים לא יתנו לילד עד גיל תשע לחצות כביש לבד. האם יכול להיות שהם יתנו לו סמארטפון?!...).

חג הסוכות מזמין את האדם להתיישב במקום שלו ולהקיף אותו במחיצות. אמנם, הסגירה אינה הרמטית. להלכה מספיק "שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח", כדי לסמן את הגבול בין הפְּנִים לחוץ, ולהחליט מה לברור ולקחת אלינו ומה לדחות ולהותיר רחוק מאתנו. אין צורך במחיצות מברזל אך לפחות כאלו שיוכלו לעמוד ברוח מצויה. שיאפשרו לנו לשמור על עמדה עצמית, ולא להתכופף בפני כל רוח רעה.

האושר והעושר

הסוכה נעשית מחומרים פשוטים, טבעיים וזולים. ענפים, קרשים, בד. אין צורך לקחת משכנתא כדי לקיים את המצווה כהלכתה. המסר חד, ברור ורלוונטי מתמיד: מידת האושר והאהבה שישכנו בבית ינבעו בעיקר מן התוכן והרוח שאנחנו ניצוק לתוכו.העולם המודרני השבוי במרוץ למיליון, נקרא לעצור לרגע את השיגעון, לנשום את ריח הטבע הפשוט, הטהור והמתוק, ולגלות מחדש את היחס הנכון בין האושר והעושר.

לראות את הכוכבים

בין ענפי הסכך אנו משאירים חרכים שבעדם נוכל לראות את הכוכבים. כי אם לא נהיה קשורים לשמים ומחוברים ליושב במרומים שמנחה אותנו מלמעלה – אנו עלולים להיות ארציים, יבשים ומנותקים. בשגרת היומיום אנו חייבים למצוא את המרחבים בהם נוכל לקחת פסק זמן. זמנים בהם יתאפשר לנו להטעין מצברים ולהתמלא מבחינה רוחנית. השבת, החגים וזמני תפילה ולימוד יומיים הם חלונות הזדמנות כאלו שמאפשרים לנו לראות את הכוכבים.

דירת עראי

הסוכה אינה בית של קבע. היא מצטיינת בקלילות ובגמישות, ומלמדת אותנו את סוד ה'עראיות'. את היכולת המופלאה להיות מסוגל כל הזמן להשתנות, להתפתח ולהשתכלל. לא להינעל על צורה אחת ולהתקבע בה לנצח. לא נדיר למצוא אנשים שכמו שהיו בבר מצווה כך יהיו בגיל עשרים וחמש וכך גם בגיל שבעים וחמש, מלבד תיקונים קוסמטיים כאלו ואחרים. האישיות עצמה תישאר מודל ישן ולא עדכני. הסוכה מלמדת אותנו שזִקְנָה, יותר משהיא עניין של גיל, היא עניין של גישה לחיים. של דינאמיות, גמישות ורצון עז להתקדם.

יש דברים נסתרים

צלתה, כך מלמדים חז"ל, צריכה להיות מרובה מחמתה. זוהי תזכורת יקרה מפז שמעבר למה שגלוי לעיניים, שניכר באור החמה - יש עוד מרחבי חיים עצומים, שנמצאים בצל, בסתר, מתחת לפני השטח. אם נאמין בקיומם ונחתור לגילויים יש סיכוי שגם נזכה להיפגש אתם. גילוי הנסתר הוא עיקרון שנכון ללימוד תורה (אותה פרשת שבוע כל שנה מחדש. האם אנו מצליחים לחשוף כל שנה רובד נוסף ודברים שלא ראינו בה עד היום?), למערכות יחסים עם אנשים, לזוגיות, חינוך ילדים, עבודת ה' ולמה לא.

איזו מתנה נפלאה להתחיל שנה חדשה בתוך סוכה! האם נזכה לקלוט את האורות הגדולים שהיא מביאה אלינו?

 

כוכבים בערימת קש

הרב יוסף מנדלביץ

שנים הייתי רחוק מכל אפשרות להקים סוכה – אותן אחת־עשרה שנים ששהיתי בכלא הרוסי בגין ניסיון חטיפת מטוס ובריחה לארץ ישראל.

אך דווקא בין כותלי הכלא, הרגשתי איך הפסוק "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" כאילו מכוון אלי. הושבתי. אכן, ה' הושיב אותי בכלא בדרך לארץ ישראל, כמו שבזמנו הושיב את בני ישראל במדבר סיני.

כל אחד עובר את הסוכה שלו בדרך לארץ ישראל. כעין מקום מעבר שממנו אתה כבר סוכה בארץ (צופה. כמו "יסכה - שסכתה ברוח הקודש") אף שעדיין לא הגעת אליה, בין בחומר, בין ברוח.

ועם כל זאת הרצון לקיים את המצווה בפועל היה גדול.

 

בשנה העשירית למאסרי העבירו אותי למחנה הכפייה לאסירים ביטחוניים בהרי אורל, שם נפגשתי שוב עם הטבע. המחנה היה ממוקם על שטח בוצי כדי שלא נוכל לחפור מנהרות ולברוח. אך בזכות הלחות, סביב לגדרות המחנה גדל יער משופע עצים.

גם בשטח המחנה עצמו הייתה צמחיה כלשהי. שטח הטשטוש ליד הגדרות היה מכוסח. אבל פנימה יותר, ליד גדרות התיל, צמחה עשבייה. מדי פעם גם אותה היו מכסחים, כדי שהאסירים לא יוכלו להתגנב סמוך לגדרות.

יום אחד שמתי לב לכך שערמו את העשבים המכוסחים ליד הגדר בצורת משולש. הבריק במוחי שאפשר להשתמש בזה לסוכה! הדבר היה בסביבות חודש אב. התפללתי שלא יאספו את הקש עד לחגים. וכך היה!

עבר חודש וחצי. ערכתי חשבון (לא היה אתי כמובן לוח עברי) שהגיעה תקופת חגי תשרי. סוכות. הלילה ירד על המחנה. אמנם הפרוז'קטורים האירו את הגדרות, אך לא את האזור הסמוך להן. התפלשתי וזחלתי בדשא. קיוויתי שהזקיפים לא ישימו לב. נכנסתי לתוך ערמת הקש וגירדתי מעלי עד שהתחילו לנצנץ כוכבים דרך הקש. מיד בירכתי "אשר קידשנו במצוותיו וצוונו לישב בסוכה..." וזחלתי חזרה. המבצע כולו ארך דקות ספורות.

חזרתי לצריף מאושר וגם מדוכא.

 

פחות מתשעים סנטימ.

 יהודה שראל

גויסתי יחד עם כל עם ישראל למלחמת יום כיפור. הספקתי את תפילת הנעילה לפני שהגיעו אלי. שלחו אלי אוטובוס ובמקביל גם רשימות של אנשים וכתובות, והייתי צריך כל הלילה להסתובב עם הנהג ולאסוף את כל החבר'ה שלי. משם נסענו לימ"ח ברמלה ומשם דרומה.

התחלנו בשארם א־שייח' והמשכנו לאבו רודס קרוב יותר למצרים, ליד תעלת סואץ שם היו בארות נפט שריחן היה קשה מנשוא. המיקום השלישי שלנו היה ראס סודר שזה ממש בפתח התעלה.

היינו במדבר סיני קרוב לארבעה חודשים, וזה כלל כמובן גם את סוכות. תהינו לעצמנו מה עושים בחג. צריך לבנות סוכה ואין ממה, אנחנו באמצע מדבר בו אין כלום פרט לקוצים, סלעים וחול.

אני וחברי הרב יהושע שלקובסקי, שהיינו הדתיים היחידים בפלוגה, החלטנו להשתמש בחפירות ההגנה שחפרנו להפצצות. כיסינו את החפירה מלמעלה בקוצים שהיוו את הסכך, הדפנות היו דפנות החפירה הנמוכות. הכנסנו שלושה ארגזי תחמושת ריקים – שניים מהם שימשו ככיסאות והאחד שולחן.

סוכה כשרה בגובה של עשרה טפחים, פחות מתשעים סנטימטר.

 

אוצר מתגלגל

יום טוב קראסניאנסקי

היינו במקום ששמו בלוזה, לא רחוק מתעלת סואץ. למעשה נתקענו שם באין יכולת להמשיך או לסגת. אני הייתי ממונה על צרכי הדת והחזקתי בידי ארבעת המינים, כשאני מקבל קריאות בערב החג מכל הסביבה לספק להם אפילו מין אחד, שיהיה משהו...

בערב החג, לא נמצאה בכל המרחב אפילו פרוסת לחם אחת כדי לאכול כזית פת בלילה הראשון של סוכות, ולקיים בזה מצוות סוכה. המשאיות עם האספקה התחפרו אי שם בחולות סיני בלי יכולת לעבור, והטנקים ושאר הרכבים העבירים היו עסוקים במלחמה. המזון היחיד שהיה, היו מציות ממנות קרב שחולקו לחיילים. הצטערתי צער רב על חוסר יכולתי לקיים את המצווה.

לפתע נשמעה אזעקה וכולנו רצנו למקלט שהיה בחפירה עמוקה מתחת לאדמה. ביציאתנו מהמקלט, עלה עמנו קצין בעל דרגות וגדול ממדים, כשלפתע הוא הרעים בקולו, "הביטו וראו, בכל המחנה אין לחם וכאן מתגלגל לחם על הרצפה". הסטתי את עיניי וראיתי באיזה חור, במקום שלא הבטתי קודם, את האוצר - שתי פרוסות לחם מונחות...

 

 

קשה עליי פרידתכם

בנימין ליפקין

עמדתי בתור כמו כולם. לכאורה זו הייתה אמורה להיות עוד שגרה שנהוגה מימים ימימה. מאות חסידים ניצבים בבוקרו של יום טוב ראשון של חג, כדי לברך על ארבעת המינים של הרבי מלובביץ'. תדיר היא הייתה מתבצעת בידי ר' מאיר הארליג, שליח נאמן שהיה עומד ומעניק לכל אחד ואחד את הזכות הקדושה לברך על ארבעת המינים של הרבי. אבל בבוקר הזה, של יום טוב ראשון של חג תשנ"ב, הכל היה אחר ושונה לחלוטין.

מעט קט לאחר שהפציע השחר, השעה הרגילה שבה היה נפתח "התור ללולב", כפי שהוא כּוּנה כל השנים, פשטה הידיעה מפה לאוזן. כשעמד הרב הארליג בפתח סוכתו של הרבי, הרבי נטל בידיו את ארבעת המינים והחל צועד עמו אל המקום שבו עובר כל הקהל. לנגד עיני כולם ולמרבה ההפתעה, ניצב הרבי כשהוא נותן מבטו בפני כל אחד מהעוברים המברכים על ארבעת המינים.

שיחה קטועה בין שני "תמימים", שם התואר החב"די לבחורי הישיבה, שניצבים לא הרחק ממני מגיעה לאוזניי. "הלוואי שתתחיל התפילה והרבי ייכנס", שח אחד מהם לרעהו. "אינני יכול לדמיין את עצמי עובר כך מול הרבי ומברך על הלולב. מי אני שאברך כך מול עיני הרבי?" מפטיר השני, ספק לעצמו ספק לחברו. "אולי פשוט לא לעבור?" מנסה הוא להמשיך לטוות את מחשבותיו.

"הבלים", מהסה אותם בקולו אחד מזקני החסידים הניצב בסמוך. "אם הרבי עומד ורוצה שכל אחד מהחסידים יעבור ויברך, אתם תשנו את התכניות?". השניים כובשים את פניהם ושוקעים בהרהורי הכנות.

יודעי דבר יודעים לספר כי לאחר שחלפה שעה ארוכה ממועד תפילת שחרית של החג, בעוד הרבי ממשיך לעמוד על מקומו, ההין אחד המזכירים, ניגש אל הרבי ושאל אותו:

- "ווען דאוונט מען?" (מתי מתפללים?).

- "היינט" (היום). באה תשובתו של הרבי, שאמרה הכל. נראה היה כי ברצונו הקדוש גמר הרבי אומר להישאר כאן עד אשר יעבור אחרון החסידים.

פחות ממניין אנשים מבדיל כעת ביני ובין המקום שבו אתייצב לפני הרבי. ההתרגשות הגיעה לשיאה. אין גם מה לנחש או לצפות, משום שמעולם לא עברתי חוויה דומה.

שנייה אחרונה תחת כיפת השמים, וכעת אני כבר בתוך שטחה הצר של הסוכה הקטנה שבקצה הסוכה הגדולה. הרבי עומד שעוּן על דופן הסוכה המזרחי, ידו הימנית מושטת לימין ומונחת ברפיון על ראש משענת הכיסא, מבטו ממוקד קדימה כלפי הנכנס ועיניו הקדושות נעוצות בי. בידי אני מקבל את ארבעת המינים מהרב הארליג. על השולחן הקטן מונח סידור פתוח ואני קורא מתוכו את הברכות. קולו הקדוש של הרבי נשמע בבירור באומרו "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן", פעמיים על שתי הברכות - "על נטילת לולב" ו"שהחיינו".

רגעים אחדים חולפים ואני נשטף החוצה, לתוך סוכת הענק המלאה בחסידים שכבר הספיקו לעבור לפני הרבי ולברך. לבי הולם עדיין בחוזקה. בכל הזדמנות אחרת, הרבי מעניק לך דבר מה. כעת ניצב הרבי בלא אומר ודברים וכולו נותן את מבטו הקדוש בך.

רק אחרי שאחרון השוהים ב-770 עבר על פני הרבי ובירך על ארבעת המינים, נפתחה תפילת שחרית בבית המדרש הגדול.

 

זה היה חג הסוכות האחרון שבו זכה הקהל לברך על הלולב של הרבי. המילים "קשה עלי פרידתכם", אשר מופיעות במדרש הנודע על חג הסוכות, קיבלו בדיעבד מוחשיות מצמררת.

 

 

להיזרק לסוכה

הרב אליהו קירשנבאום

היה חסיד, בעל מסירות נפש בימי האימה של השלטון הקומוניסטי, ושמו ר' אברהם דרייזין ע"ה. מנהגו היה, שמאז הקידוש בליל ראשון של חג בסוכה, הוא לא עזב את הסוכה עד סיום החג. בסוכה הוא למד, התפלל, אכל, שתה ובעיקר – התוועד, ושוב התוועד, שוב אמר 'לחיים' ושוב ניגן. כך כל שבעת ימי החג. הסוכה 'תפסה' את כל מהותו.

באחת מההתוועדויות שערך הרבי מלובביץ' בחג הסוכות, הוא אמר שבעוד כל מצווה מפעילה רק חלק מגוף האדם, הרי שבסוכות נצטווינו "תשבו כעין תדורו". הסוכה הופכת להיות הבית שלנו לשבעה ימים.

מגורי האדם אינם שייכים לתחום מוגדר בחייו ולכוח מסוים באישיותו, אלא הם תופסים ומקיפים את כל מהותו. על פי זה, כאשר היהודי קובע את מגוריו בסוכה בשבעת ימי החג, הסוכה, שהיא "חפצא של מצווה" המביאה לצוותא עם מְצַוֶה המצוות, הופכת להיות המקום בו הוא חי, בו נמצאת קביעותו, והיא 'מקיפה' את כל תחומי חייו. גם פעולות פשוטות כאכילה ושתייה שלפני החג האדם עשה כצורך אישי ופרטי, בימי החג הופכות לחלק ממצוות המגורים בסוכה, והוא מתקשר על ידן עם הקדוש ברוך הוא.

 כל אדם שאין לו בית – אינו אדם (ראה יבמות סג ובתוספות שם). היחס בין הבית ובין האדם אינו רק שימושי, אלא נוגע לעצם מציאותו. שלמותו הנפשית כיצור אנושי נעוצה בכך שיש לו בית בו הוא דר, והקשר שלו עם הבית הוא הרבה מעבר לתודעה ולהיגיון. זה משהו עצמי באישיותו.

בחג הסוכות, הסוכה נוגעת בעצם אישיותו של האדם והיא הגורמת לו להיות "אדם"; וגם בשעה שהוא נזקק לצאת מהסוכה לצורך כלשהו והולך בשוק, שלמותו הנפשית כאדם בשעה זו עצמה – נעוצה בכך שיש לו סוכה, שהיא ביתו בימי החג! כל אישיותו 'נזרקת' אל תוך קדושת הסוכה.

חז"ל קוראים למצוות סוכה "מצווה קלה"(עבודה זרה ג). לא תמיד קל ליצר הטוב להכריע את הרע, אך כאשר אדם מקיים מצוות סוכה ומשליך את עצם מציאותו למילוי רצון ה' – אז ההתמודדות הופכת לקלה יותר. הוא משועבד בעצם מהותו לקדוש ברוך הוא, ואזי קל יותר לקשר את פרטי חייו לבניית ה"דירה" לקדוש ברוך הוא בעולם הזה.        

מצווה מיוחדת זו, נותנת ליהודי את הכוח המיוחד 'לזרוק את עצמו', את כל מהות חייו, אל תוך עולם הקדושה, וליישם את הוראת התורה "בכל דרכיך דעהו" במשך כל ימי השנה.

 

 

בסערה השמיימה

אבי טאוב

לפני שלוש שנים קיבלנו אלף שקל מתנה לחג סוכות מקרובת משפחה יקרה, קשישה ועשירה. הודינו לה מאוד ובלי להתבלבל ריכזנו בתבונה את כל הכסף בהשקעה סולידית ומניבה לטווח ארוך: קנייה של סוכה לנצח. סופסוף נבנה סוכה מהוגנת ומהוקצעת כיאה למעמד הבורגני. הילדות התלהבו והצטרפו לאבא שאין לו חוש טכני, וכולנו יחד בנינו את הסוכה לנצח בחצר.

באותה השנה יצאו החג והשבת סמוכים זה לזה עם איזה יום שישי קצרצ'יק ביניהם. נסענו להורים. כדי שהסוכה לא תתבזבז עזובה וריקה הזמנתי את כל השכנים שלנו אז, בני הקהילה האתיופית, להתארח חופשי חופשי. הרבה נערים שיצאו לחופשה מן הפנימיות שבהן הם לומדים במהלך השנה גררו לסוכתנו ספות ומזרונים ועשו ממנה אחלה זוּלה שבעולם. אפשר היה להחזיק בסוכה כזו הרבה יותר מארבעים שנה במדבר. (לא אכתוב שאפשר לבלות בה לנצח כדי לא לשחוק את הדימוי הזה לגמרי.)

נסענו בלב שקט ושמח על העסקה המצוינת. גם סוכה חדשה ונפלאה, גם סוכה פתוחה ומארחת לקהילה, גם שמחה גדולה וזוּלה מעולה. זו הייתה ההתחלה.

והסוף: כשחזרנו במוצאי שבת אף אחד לא היה שם וגם הסוכה לא עמדה במקומה. שאריות שרופות של בד דופן וקרעי שרוכי חבל הלבוד השתרכו על מסגרת הברזל המעוקמת, עצובים ומיותמים כמו גרביים שהלכו לאיבוד באזור בנייה נטוש. הילדות בכו ואנחנו התקשרנו למשטרה. בטח הרקע לאומני – אמר מישהו למישהו – ותהום כל הארץ וינועו אמות הסיפים והתקשרו גם מחדשות ערוץ שתיים. רק למשטרה לא כל כך נגע הדבר ואחרי תחנונינו הסכימו לבוא לקחת טביעות אצבע, שיהיה למזכרת למה לא. רק מה, שנוריד דחוף את הפוסט מהפייסבוק כי המצב עכשיו רגיש ולא רוצים לעורר מהומות. אין להתווכח עם האינסטינקטים הבריאים של המשטרה. תחקרתי בעצמי בשכונה ומסתבר שמי שהצית את הסוכה היה שכן מטורף מהבניין הסמוך שאין לו בחייו אלא שני דברים הסותרים זה את זה: כלב אידיוט ונבחני ואיבה גדולה לרעש (ואולי גם לעדה של הזהב השחור).

שופנהאואר אמר שלרצות בנצח פירושו לרצות בהנצחה של שגיאה גדולה, ולא צדק. הסוכה שלא עמדה בשימושנו לרגע הייתה השקעה נהדרת ומתנה נפלאה לנצח שעלתה כליל בסערה השמימה.

לאלה מן הקוראים שדואגים תמיד שהסוף יהיה טוב גם בעולם הזה אוסיף ואומר שכל אותו החג בילינו בסוכה של קרובי משפחה ואחרי החג קיבלנו במתנה אלף שקלים חדשים. עכשיו אנחנו בהשקעות בכיוון פחות סולידי.

 

 

הסוכה – אזרחות נאמנה

אלחנן ראובן גולדהבר

מהדיר ספרי איזביצא־ראדזין

כשיהודי מקים סוכה, מוסר הוא בזה הצהרה שלא הבית הוא השומר, אלא הקדוש ברוך הוא הוא המסובב אותי ומגן עלי תמיד. אינני משלה את עצמי שקירות האבן הם המגנים, ולכן אני מרים עיניי למרום ומשליך על ה' את כל אשר לי.

חג הסוכות מגיע בתקופה בה הטבע משתנה מקיץ לחורף. 'התחלפות הזמנים' מורה, שה' יתברך משנה מהנהגה להנהגה חדשה. המשל הוא השינוי שבין הקיץ לחורף, והנמשל הוא השינויים שהאדם והעולם עוברים במהלך החיים. רק מי שדבוק בשורש, מכיר תמיד בכך שה' יתברך מנהיג אותו תמיד בכל עת ועת, ולית אתר פנוי מיניה, יש לו יכולת עמידה בשינויים ובזעזועים, ולא עוד, אלא שמשינויים אלו הוא מתחזק. אבל מי שאינו מכיר זאת, מתערער מכל שינוי.

הבירור האחרון בין ישראל לעמים יהיה במצוות סוכה, כמבואר בגמרא (עבודה זרה ג), אחר ביאת המשיח, כשייווכחו אומות העולם בגדולתם של ישראל, יבקשו הגויים מצוות בשביל לקבל שכר כישראל. "אמר הקדוש ברוך הוא, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה". הולכים אומות העולם ובונים סוכות. "הקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם החמה, כל אחד בועט בסוכתו ויוצא". שואלת הגמרא, הרי גם אצל היהודי נפסק להלכה "המצטער פטור מן הסוכה" וכשמאוד חם אפשר לצאת מהסוכה, והגמרא עונה: יהודי אינו בועט.

הגוי שפנה וביקש מצווה וגם התחיל לקיימה, מתקבע במקומו ומבין שכך, ורק כך, מקיימים את רצון ה'. ולכן כשהוא רואה שאין באפשרותו לקיים, פונה הוא בהתרסה כלפי מעלה, ובא בטרוניה: אם ביקשת ממני לשבת בסוכה, מדוע אתה מפריע לי לקיים את המצווה? וזוהי משמעות הבעיטה, 'לא רוצה - לא צריך'.

היהודי אינו מקיים מצוות גרידא, אלא נמשך בכל עת אחר רצון ה'. ולכן, כשרואה שרצונו של ה' יתברך הוא ללכת לסוכה, אזי הוא מקיים רצונו יתברך בכך. וכשרואה שמצטער, כשחם לו או קר לו, וה' יתברך מורה לו מלמעלה שרצונו עכשיו שיצא מהסוכה, תכף נמשך הוא אחר רצונו יתברך ואין לו שום תרעומות, כי הלא הוא כאן רק כדי לקיים רצון ה'. לכן העם היהודי עמיד בכל הגלים והמשברים העוברים עליו, כשבכל הנהגה הוא מרגיש מובל על ידי רצונו יתברך.

לא לחינם נמשל עם ישראל ל'אתרוג', שנאמר עליו בגמרא (סוכה לה): "פרי עץ הדר, רבי אבהו אמר אל תקרי הדר אלא (הדר) דבר שדר באילנו משנה לשנה". היהודי כאתרוג, עמיד בפני זעזועים, קיץ וחורף, חום וקור, מטר, שלג ושרב כבד לא יזיזוהו מחיבורו אל ה'. התבטלותו לחלוטין אל הנהגת ה' בעולם, והתבוננותו תמיד אל רצונו יתברך, נותנות לו את הכוח לעמוד בכל פגעי התחלפות הזמנים.

לפי זה מובנים דברי הזוהר הקדוש "מאן דאיהו משורשא וגזעא קדישא דישראל הוא יתיב תחות צילא דמהימנותא" (מי שהוא משורש וגזע קדוש של ישראל הוא יושב בצל האמונה). רק מי שדבוק בשורש הוא שייך למצוות סוכה. הסוכה – אינה סוכה. היא עשיית רצון ה' בכל מצב. היא עזיבת הבית המוגן והמחמם לטובת "פסולת גורן ויקב", תוך הצהרה, אני נמשך אחר הקדוש ברוך הוא, ורק הוא מגן ומסתור לי. בכל דרכיי אני הולך אחריו ומביט לאן מאיר לי אורו. לאן שיובילני אלוקיי, לשם אפנה. זוהי אזרחות נאמנה שעליה נאמר "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות".

מעובד על פי מי השלוח, סוד ישרים, תפארת יוסף

 

 

 

אף אם יתנו לי מיליון דולר

משה גליק

עורך בטאון 'צאנז'

תכף אחר תפילת ערבית של ליל החג, היה נכנס הרבי ה'שפע חיים' מצאנז־קלויזנבורג בחרדת קודש לסוכה, ומנשק את דפנותיה בדחילו ורחימו, וכמעט שלא היה יוצא הימנה כי אם אך ורק לצורך תפילות וצרכים הכרחיים בלבד. כל אימת שנכנס לסוכה, היה מנשק בערגה את דפנות הסוכה, ונוהג היה לדבר מגודל קדושת הסוכה: "הלא קדושת סוכה גבוהה מאוד. צדיקים אמרו שאם היה מלאך נכנס אל הסוכה היה נשרף מגודל קדושתה. הדפנות והגג קדושים, וכל הסוכה מלאה קדושה מאור אין סוף. לכן סוכה בגימטריה צ"א, כמניין שמות הוי"ה וא־דנ"י, בחינת 'וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ'. וזה עניין המצווה, שהאדם עוזב את ביתו והולך להתדבק בבורא כל העולמים".

במשך כל עת ישיבתו בסוכה היו פניו מאירות בשמחה עצומה וחדווה עליונה, וגופו כמו היה מופשט מהעולם הזה מיראת הרוממות, כאשר התלמידים והחסידים, כולנו ידענו להעיד שתואר זיו פניו השתנה בה עד לבלי היכר.

כל עת ישיבתו בסוכה הדהדו באוזנינו וראינו במו עינינו את מה שהיה אומר: "הסוכה היא בבחינת מעין עולם הבא, והצדיקים יושבים ונהנים בה מזיו השכינה ממש מעין עולם הבא!"

אהיה 'הדיוט' עבור ה' יתברך

גם כאשר גשם זלעפות ורוחות עזות נתכו על הסוכה, בשנות שהותו בארה"ב במעונו בעיר יוניון סיטי, וגם לעת זקנתו כשרבו עליו מכאוביו וייסוריו, הרבי לא יצא מהסוכה; עד שלאחר זמן היו נראים השטריימל והקפוטה כאילו טבלום זה עתה בנהר, בזהירותו שלא לעטות עליהם שום ניילון או פלסטיק, מפני כבוד הסוכה.

ובתוך כל זאת ישב הרבי אחוז בשרעפיו, ודבוק בצור כל העולמים, כשכל כולו מקשה אחת שמחה וחרדת קודש בבת אחת, כשפעמים היה קורא בקול בלשון זקנו הצדיק הקדוש בעל 'דברי חיים' מצאנז זיע"א, ואומר כלפי שמיא "אהיה הדיוט עבור ה' יתברך! אף מוכן אני להישרף לאהבת הקדוש ברוך הוא!" (וראה בירור הדברים על פי הלכה בספר 'הליכות חיים' מועדים, חג הסוכות עמ' רז ואילך)

סיפר הגאון ר' גבריאל ציננער שליט"א בעל ה'נטעי גבריאל': "זכור לי ליל חול המועד בשנת תשל"ו, שגשמים סוחפים ירדו על הסוכה והציפו את כל תכולתה, והרבי יושב בדבקות עילאית. וכאשר גברו הגשמים ביותר הכריז הרבי: 'אף אם יתנו לי מליון דולר על מנת שאצא מכאן - לא אצא'".

אנשי סוכות

מעמד נשגב היה עת פרידתו של הרבי מן הסוכה, בו זימר את "לדוד ה' אורי", אמר את ה"יהי רצון... לישב בסוכת עורו של לווייתן", חילק פירות לכל הקהל, ובסיומו יצא במחול בשירה ובזמרה, בהתלהבות עצומה ובהתרגשות רבה. ואזי, כאשר דמעות ניגרות מעיניו, ניגש לכל כותל, גיפפו בידיו, נשק לו, ושוב החל בריקוד סוחף ובהתרגשות עצומה כשכל גופו רוטט היה שואג מנהמת לבו: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

עודו לוהט כולו פתח ואמר לסובביו: בדורות קודמים היו בני משפחה אחת שכונו בחיבה "אנשי סוכות" (על שם הפסוק בספר שופטים ח, ה). מי היו "אנשי סוכות" הללו? על כך היה עונה כפי שקיבל מאבותיו הקדושים:

צדיק נשגב היה אביהם של אנשי סוכות, ומשנכנס בט"ו בתשרי בצל קורתה של סוכתו להתענג על השכינה השורה בה, ולשהות בצל המלאכים והשרפים החופפים עליה - לא מצא בעצמו את הכוחות להיפרד מסוכתו ולא יצא הימנה.

רוחות של סתיו באו, עבים נקשרו במרומים, והוא עדיין נאחז בכתליה, ממאן לעזבה. חורף סוער וקשה בא אותה שנה לעולם, שלגים בגובה רב נערמו, ואש הסוכה עודנה בוערת בעצמותיו, מחממת את עצמותיו הקפואות.

כה ישב בה פעם אחת הוא ומשפחתו לסעודה, עד אשר הגיחה לפתע רוח שמימית עזה, הרימה את סוכתו ונשאה אותו בתוכה, והניחתו במקום חמים ויבש. מאפשרת לו להישאר בצילא דמהימנותא עד יומו האחרון, מבלי לצאת הימנה! לא בכדי כונו בניו ובני בניו אחריו בשם "אנשי סוכות".

 

 

 

בלי תנאים

יעל קבסה

בשבוע האחרון היה לנו אחר־הצהריים שקט במיוחד בבית. ריח של שלהי הקיץ ותחילת הסתיו הזמין את כל הילדים לצאת לחצר. אבל כאשר השקט שהשתרר בבית התחיל להימשך זמן רב מדי התחלתי לחשוד...

הזדרזתי לצאת לחצר לפקוח עין על הנעשה ואז גיליתי מה העסיק את כנופיית הדרדקים כל כך הרבה זמן: "אמא! תראי! אנחנו בונים בית!" צהלו כולם ביחד לקראתי.

ה"בית" היה גיבוב של בוץ ואבנים בפינת החצר. החבר'ה לא התעצלו – הם סחבו מקצה הגינה אבנים גדולות, מילאו את הדלי במים והכינו ערימת קובבות של בוץ שידביקו את האבנים אחת לשנייה. אחרי שעה מאומצת של עבודה הם הצליחו לבנות קיר של שלושים סנטימטר בערך. כמובן שהכל התלווה בהתמרחות נלהבת ואקספרסיבית בבוץ טרי על הפנים ועל הידיים. חבורת הצאצאים נעמדה מולי דום, כמו כיתת חיילים עם צבעי הסוואה, וחיכו לשמוע את התפעלותי מיצירת הפאר עליה עמלו קשות.

חוץ מלבהות בהם ספק משועשעת ספק מזועזעת – לא כל כך ידעתי איך להגיב.

אחרי כמה רגעי קיפאון התעשתי והכרזתי על עוצר חד־כיווני: נשארים רק בחצר, עד שיגיע אישור מפורש המתיר להיכנס לבית. הקהל הצעיר דווקא היה מבסוט מגזירת העוצר, וכולם חזרו במרץ לבנות עוד קומה בבית הבוץ המלכותי בחצר.

האמת שקצת קינאתי בהם: כמה אבנים וקצת בוץ - וכל החבורה צהלה ושמחה. הלוואי שהייתה לי היכולת להגיע כמוהם בפשטות כזו לשמחה אמיתית, בלי התניות שהשמחה תהיה תלויה בהן.

איך מייצרים תנועת נפש כזו, האם יש דרך להגיע לשמחה שאינה תלויה בדבר?

• • •

סוכות הוא "זמן שמחתנו". דווקא כשאנו מצווים לנטוש יחד עם בית הקבע את כל הקיבעונות שהתרגלנו אליהם, לעבור להתגורר במשך שבוע במגורון קטן עשוי עץ, להצטופף בו יחד עם כל המשפחה ועוד להכניס אליו אושפיזין – דווקא אז כשאין לנו שום דבר ממשי או מוכר להיאחז בו, נשמטות סביבנו העטיפות המעניקות לנו תחושת יציבות מדומה, אשליית הבית הבטוח והמוגן מתפוגגת ואנחנו נשארים עם הנקודה הבראשיתית: החיים כפי שהם בהווייתם הגולמית, עוד לפני שהעמסנו עליהם את כל שכבות החומר.

זהו זמן שמחתנו: הזמן לגלות את החסד הפשוט שמקיף אותנו יום־יום, רגע־רגע, להודות על מה שיש ולזמן לעצמנו שמחה בעצם קיומנו, בלי תנאים.

 

 

כמה טוב לרדת לסוכה

דן לוינזון

הנה חלף לו יום הכיפורים, בו נדמינו למלאכים, ואתו נחתמו עשרת הימים הקדושים, בהם התעלינו בתפילה ובתשובה. בימים אלו, מלוות אותנו לעתים מחשבות מבלבלות, שכל ההתעלות הזו אינה אמיתית, מכיוון שעוד מעט והכל יחזור לשגרה... לכך נועדה הסוכה הקדושה, המשלימה את תהליך התשובה עם מעשים פשוטים של אכילה, שתייה ושינה.

"זכאה מאן דעייל ונפיק" (אשרי מי שיודע להיכנס ולצאת), ולאחר שנכנסנו והתעלינו בקדושה מראש השנה ועד יום הכיפורים (בבחינת "עייל"), כעת הסוכה מלמדת אותנו את הסוד כיצד לצאת נכון מדירת קבע, ולהצליח למשוך את עצמנו אל ה' יתברך גם מהמקומות הנמוכים שבחוץ (בבחינת "ונפיק"), גם כשאנו לא מצליחים להתעלות (כפי שרצינו ותכננו) בעבודת ה'. על ידי ההתמודדות עם החוץ, ואי הכניעה לכוחות השולטים שם, נזכה לברר משם את שעלינו לברר, ולהגביה הכל אל הקדושה.

הנביא אומר "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך"(ישעיה כו), כי עיקר הקדושה היא בתוך ביתו של אדם. החוץ הוא מקום שליטת החיצונים, ועל כן נקראים חיצונים – שמקומם בחוץ. אבל הקדוש ברוך הוא ברא את האדם באופן כזה שהוא מחויב גם לצאת החוצה, ודרכו להיות נכנס ויוצא תמיד. וכך גם בעבודת ה', יש לנו עליות וירידות תמיד, ואי אפשר לעמוד תמיד במדרגה אחת.

"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" – יש כאן שני יסודות בעבודת ה', ואנו נדרשים להיות בקיאים בשניהם, "בקי ברצוא ובקי בשוב". על האדם להכיר את ה' יתברך הן בביתו, בגבול הקדושה – כשהוא מתעלה ורץ לה' יתברך, והן בחוץ, כשהוא במקומות החיצונים והם נלחמים בו וגורמים לו לשוב לאחוריו ולרדת ממדרגתו, כעת מזומנת לו משמים עבודת ה' שאינו יכול לעשותה בביתו ובבית הכנסת: לא להתייאש ממצבו ולזכור גם שם את ה' יתברך, ולהאמין שגם במקומות הללו יש לו מקום אצל ה' יתברך, והוא סוכך עליו גם שם.

כשעם ישראל יצאו ממצרים, הם הלכו ארבעים שנה במדבר, במקום נחש ועקרב, במקום החיצונים, ושם סככו עליהם ענני הכבוד. כי כשזוכים להתאמץ ולנסות למצוא את ה' יתברך אף במקומות החיצוניים, חופפת עלינו קדושה גבוהה, לשמור ולהציל אותנו לבל ניפול לגמרי. עננים אלו הם כמו אם המסוככת ומגנה על בנה שלא ייפול כשהולך במקום סכנה.

וכך גם הסוכה הקדושה: "כי יצפנני בסֻכה ביום רעה", כשאנו נכנסים אליה בתחילת השנה, אנו שואבים ממנה כוח לכל השנה, ללוות אותנו בכל הירידות בעבודת ה' ובכל ההתמודדויות שמחכות לנו בחוץ דווקא, להאמין שגם שם נמצא ה' יתברך - בבחינת "ובקשתם משם" דייקא.