מדורים / מה אהבתי, פרשת השבוע...

בלק - על מה ה' צוחק

מימרה יִידית ישָנה אומרת – האדם מתכנן, אלוקים צוחק (ביידיש זה מתחרז). ג'ון לנון שר שהחיים הם מה שקורה לאדם כשהוא עסוק בתכניות אחרות. אבל על פי התנ"ך, דבר אחר לגמרי הוא הגורם לקדוש ברוך הוא לצחוק: לא תכניותיהם של אנשים, אלא הזיות הגדוּלה שלהם.

בתורה יש לכך כמה דוגמאות מובהקות. אחת מהן, שרק בימינו התגלתה משמעותה האירונית במלוא קומתה, היא סיפור מגדל בבל. בני האדם התיישבו בבקעת שנער והתיימרו לבנות מגדל "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם". כיום יש בידינו אישור ארכיאולוגי לשאיפתם זו של קדמוני בבל. על אחדים מהזיקוראתים (מבני האבן המונומנטליים הקדומים) במסופוטמיה, ביניהם מקדש מרדוכ בבבל, נמצאו כתובות האומרות שהם מגיעים לשמיים. באפוס האכדי הקדום 'אנומה אליש' מכונה מגדל בבל "אסגילה", ביטוי שמובנו "הבית המרים את ראשו". מלכי בבל נבופלאסר ונבוכדנאצר שיפצו את המבנה הזה והותירו בו כתובות האומרות שהם "הרימו את ראשו" של המגדל כך "שיתחרה בשמיים".

המחשבה הייתה שמבנים גבוהים, הרים מעשה ידי אדם, מאפשרים לבני האדם לטפס אל מקום משכנם של האלים וכך לקיים עמם תקשורת. ערי־המדינה המסופוטמיות היו בין ריכוזיה הראשונים של הציוויליזציה האנושית המאורגנת. עד הולדתה של החקלאות, הקדמונים חיו בפחד מפני הטבע: מפני טורפים, מפני שבטים אחרים ומפני פגעי מזג האוויר. גורלם לא היה נתון בידיהם. רק כשנפוצו בִּיוּת הבהמות והגידולים החקלאיים החלו בני האדם להתקבץ בכפרים, ואז בערים, ולבסוף באימפריות. מאזן הכוחות בין טבע לתרבות השתנה. לראשונה השתחררו בני האנוש מהכורח המוחלט להסתגל לסביבה. הם יכלו לסגל את הסביבה אליהם. בשלב זה החלו אנשים, ובעיקר השליטים שביניהם, לראות את עצמם כאלים, כאלים למחצה, או כבעלי כוחות השפעה על האלים.

סמלה הבולט ביותר של התופעה היה המבנים אדירי הממדים: הזיקוראתים בבבל וערים מסופוטמיות נוספות, והפירמידות במצרים. אלו ואלו נבנו בעמקי הנהרות השטוחים והתנשאו מעל סביבותיהם. הפירמידות בגיזה, שנבנו עוד לפני ימי אברהם, היו אדירות כל כך שארבעת־אלפים שנה אחרי בנייתן הן עדיין היו המבנים מעשה־ידי־אדם הגבוהים בעולם. בעיניהם של בוני ההרים־המלאכותיים הללו, פירושו של ההישג היה שבני האדם רכשו תכונות של אלים. מפלסיהם המדורגים היו מדרגות אל השמיים. על כן נוקטת התורה בביטוי "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם". כי את ה' זה מצחיק. בארץ, בני האדם חושבים שהגיעו לשמיים. אבל בקנה המידה האלוקי הבניין שבנו שואף לאפס; הוא כה מיקרוסקופי, שה' צריך כביכול לרדת כדי לראות אותו. רסיס מן הפרופורציות הללו יכולים בני האדם לתפוס מאז המצאת התעופה: מגובה שלושים אלף רגל, גם הגבוהים שבבניינים נראים זערוריים.

כדי לשים קץ ליוהרה וליומרה, אלוקים פשוט בלל את שפת כל הארץ. בני האדם לא הבינו עוד איש את רעהו. המפעל כולו היה לקומדיה של טעויות. האנשים שחשבו שיגיעו לשמיים, אפילו זה אל זה לא הגיעו. המגדל הבלתי־גמור נותר סמל לכישלונן הבלתי־נמנע של יומרות רברבניות.

הדוגמה השנייה לצחוקו של הקדוש ברוך הוא נמצאת במכות מצרים הראשונות. משה ואהרן הפכו את מי היאור לדם ומילאו את מצרים בצפרדעים. ואז, מספרת לנו התורה, חרטומי מצרים עשו כמוהם בלהטיהם. הם שכחו שתפקידם לתקן את המצב החמור, ורק החריפו אותו עוד. אילו היה להם כושר כישוף בעל טעם, לא היו מרעיפים עוד צפרדעים על מצרים המצפורדעת עד דלא ידע, כי אם מסירים את הצפרדעים שכבר הציפוה.

את צחוקו של הקב"ה אנו שומעים בעיקר במכה השלישית, מכת כינים. הפעם, לראשונה, החרטומים נכשלים. בזנב מקופל בין הרגליים הם פונים לפרעה ואומרים, "אֶצְבַּע אֱ־לֹקים הִיא". ההומור האלוקי במכת כינים מתבאר ביודענו שבמצרים הקדומה סמל הכוח היה האדריכלות המונומנטלית: פירמידות, מקדשים, ארמונות ופסלי ענק. ה' הראה למצרים את כוחו דווקא בחרקים זערוריים – מכאיבים אך כמעט סמויים מן העין. שוב היה ההיבריס לנמזיס. כשאנשים חושבים שהם גדולים, אלוקים מראה להם שהם קטנים. וגם להפך: האנשים החושבים עצמם קטנים – ויותר מכולם היה כזה משה, העניו מכל אדם – דווקא הם מתגלים כגדולים באמת.

כל זה מסביר את האפיזודה המשונה לכאורה של בלעם ואתונו. אין זה סיפור אגדת פלאים, וגם לא נס סתם. התפיסה הפגאנית של תפקיד איש הקודש היא שהוא מצווה, ואלוקים עושה. תפיסתה של התורה היא ההפך הגמור. מפי ה' תצאנה הברכות והקללות, לא מפי בני האדם. "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", אומר ה' על הכוהנים. ברעיון שאפשר לשכור איש קודש כדי לקלל מישהו טמונה ההנחה שאפשר לשחד את אלוקים.

סיפור האתון הוא דוגמה נוספת לצחוק שעושה לו אלוקים. לפנינו אדם שקנה לו מוניטין כאשף הכוחות העל־טבעיים. הבריות חשבו שבכוחו לברך ולקלל את מי שיבחר. אלא שה', מסבירה לנו כאן התורה, אינו כזה בכלל. יש לו שני מסרים. אחד למואבים ולמדיינים, ומשנהו לבלעם עצמו.

למואבים ולמדיינים הראה ה' שעם ישראל אינו מתקלל כי אם מתהלל. וככל שיקללו אותו כן יבורך עוד, והמקלל הוא שיקולל. הדבר נכון היום כפי שהיה נכון אז. ארגונים ברחבי העולם פועלים לקלל את מדינת ישראל ועם ישראל. אולם ככל שזדונם גדֵל כך מתחזקת ישראל, ואת הרעות שהם מאחלים לה הם מביאים על עמיהם שלהם.

לבלעם מעביר אלוקים מסר אחר, בוטה מאוד. אם אתה חושב שאתה יכול לשלוט בי – אומר לו ה' – אני אראה לך שאני יכול להפוך אתון לנביאה ונביא לחמור. הבהמה שלך תִראה מלאכים שאתה עצמך תהיה עיוור לקיומם.

בעולם ששליטיו התבוססו במיזמים בלתי־נגמרים של האדרה עצמית, עַם ישראל לבדו יצר ספרות שבה ייחס את הצלחותיו לאלוקיו ואת כישלונותיו לעצמו. הדבר לא החליש אותו, אלא להפך: חיזק אותו במידה בלתי רגילה.

כך הוא גם אצל היחיד. על חבר אהוב, שאינו עמנו עוד, כתבתי פעם שהוא לקח את אלוקים ברצינות כזו, שלא היה לו צורך לקחת ברצינות את עצמו. נביאים אליליים כגון בלעם עדיין לא למדו את השיעור שכולנו צריכים ללמוד ביום מן הימים: שהדבר החשוב איננו שאלוקים יעשה את רצוננו, אלא שאנו נעשה את רצונו. היושב בשמיים שׂוֹחֵק על אלה החושבים שיש להם כוחות אלוקיים. ההפך הוא הנכון. ככל שאנו קטנים בעיני עצמנו, אנו גדולים בעיניו.