סדרות / תקופות התשובה

בחזרה לעצמי או לצאת מעצמי

בסוף ימיו מכנס יעקב את בניו, ומברך אותם. בברכה הוא אומר מהי המהות המיוחדת של כל אחד מבניו. למשל: "גור אריה - יהודה", "בנימין - זאב יטרף", "יששכר - חמור גרם". לכל בן מהות מיוחדת ותפקיד מיוחד שעולה ממנה.

אך לאחר שכל אחד קיבל את הברכה המיוחדת לו, חזר יעקב וכלל את כולם בכל הברכות. על הפסוק בסיום הברכות "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" דורשים חכמים (בראשית רבה צ"ט, ד'): "לפי שבירכן יהודה באריה, דן בנחש, נפתלי באילה, בנימין בזאב, חזר וכללן כולן כאחד ועשאן אריות ועשאן נחשים". למרות שלכל אחד יש מהות ותפקיד מיוחדים, כל אחד יכול להיות אריה כמו יהודה ונחש כמו דן.

חז"ל מעמידים אותנו על המורכבות של השליחות של האדם בעולם. מצד אחד לכל אחד יש תפקיד מוגדר שהוא צריך לעשותו. מילוי התפקיד הזה הוא המימוש העצמי המלא ביותר, וגם השליחות הטובה ביותר שאדם עושה בעולם. מצד שני, כל אחד יכול לעשות גם דברים נוספים. גם מי שתפקידו הוא להיות "אריה", יכול לפעול כ"נחש" ולהצליח בכך.

הרמח"ל מוסיף הגדרה נוספת בענין זה (אדיר במרום עמ' כ"ח): "כתיב 'עת לעשות לה׳ הפרו תורתך'... כי מי שרוצה להראות חיבתו לפני המקום ברוך הוא ולמצוא חן לפניו, הוא כאשר חסרים עובדים ומתקנים בעולם, ליטול הוא על שכמו העבודה והתיקון גם לכל האחרים, שאז הוא נרשם ומצויין לפני הקדוש ברוך הוא לטובה... והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו, ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו... אך אם מבטלין אותה, הנה אי אפשר לילך בזה הדרך לעשות חלקו לבד, כי לא ימצא תיקון מספיק לעולם... כללות הענין, שכל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, וליכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס, כי אין זה פגם והריסה אלא תיקון".

כשהעולם מסודר וכל דבר נמצא במקומו - יכול כל אחד לעשות את תפקידו ודי לו בכך. אך כאשר יש כאלה שאין עושים את תפקידם - נדרשים האחרים למלא את החסרון. במצב כזה נדרש כל אחד לצאת מתפקידו המיוחד לו ולפעול גם בתפקידים אחרים, כדי שלא יחסר העולם את הופעת התורה והמצוות שראוי להיות בו.

בזוהר הקדוש מבארים את עומק הענין (תיקוז"ח, מ"ט ע"א): "ולמדנו, שחטאיו של האדם גורמים שלא יזכה לטובה שמזומנת עליו להיות מששת ימי בראשית... יש מי שהתרחק ממנו, עד שמתקן מעשיו ומחזיר לו האבדה שלו, ויש מי שאבד לו בחובו ולא תחזור אליו לעולם, וזו היא אבדה שהתייאשו הבעלים ממנה, ומי שזכה במציאה קנה לה".

פעמים שאדם, בגלל חטאיו או בגלל דורו, מאבד משהו. התפקיד שלו אבד ממנו, ולא יחזור אליו. אדם אחר מצא את אבדתו – וזכה בה. הוא ממלא את תפקידו של הראשון, וזה הופך להיות התפקיד שלו.

אנו חיים על הציר שבין מילוי התפקיד המיוחד לי, על פי אישיותי ושורש נשמתי, ובין הצורך לעשות מה שנכון לעולם, ולהשלים את החיסרון שבעולם. לא תמיד יש סתירה בין שני הצדדים. החסרון שאני מזהה בעולם מלמד שמצאתי אבדה שמישהו איבד, ומעכשיו זה הופך להיות התפקיד המיוחד לי.