התוועדות

בואו למירון!

מי צריך את כל הבלגן במירון? > האם רשב"י היה קנאי שבקנאים או מתוק שבמתוקים? > לא רק אגד, הצלה והמשטרה צריכים לתרגל עלייה לרגל > ל"ג בעומר הוא הזדמנות לאהוב כל יהודי, לקלף ולהתקלף, לראות ולהראות << מתוך התוועדות של ישיבת 'רועה ישראל' במירון בשנה שעברה, עם הרב שמואל אליהו והרב דוד דודקביץ'

הרב שמואל אליהו: ישנן אמירות בגמרא, במדרשים ובדברי חז"ל שהאדם הלומד אותן מתקשר בהן, והם הופכות להיות לו מפתח לתובנות גבוהות ומשמעותיות בחיים שלו. אחת המימרות שגרמה לי שאלה גדולה, כמו להרבה אחרים, היא מה שכתוב בזוהר: "'יראה כל זכורך את פני האדון ה'' – מאן (מיהו) 'פני האדון ה''? דא (זה) רבי שמעון בר יוחאי". אני זוכר את עצמי לא יודע איך להכיל את הדבר הזה. הרבה שנים התקשיתי בזה, מה זאת אומרת שהעלייה לציון רבי שמעון בר יוחאי דומה לעלייה לרגל - לראות את פני ה'? לקח לי שנים להבין מי זה באמת רשב"י. למה כולם באים לרשב"י? למה אנשים נוסעים שעות ומגיעים מקצה העולם? הסיבה היא שהם רוצים להידבק בקדוש ברוך הוא, זה העניין.

האם כשאדם בא לבית המקדש הוא רואה את ה'? הרי כתוב "כי לא יראני האדם וחי"! אלא שבעלייה לרגל אדם בא לראות ולהראות. הוא רואה והוא איננו יודע מה הוא רואה. ראיתישכתובברמ"קשגםהיום, כשאדםבאלכותל, הנשמהשלורואהאתהביתהשלישי, אתביתהמקדששלמעלה, למרותשהעינייםרואותרקאבניםוקצתשיחים. ובכלזאתאנשיםבאים. ישראייהוישראייה.

כשאדם בא למירון הוא בא להידבק בקדוש ברוך הוא דרך רבי שמעון. למה כולם כל כך דבקים, אוהבים, שמחים ומקבלים חיות במירון בל"ג בעומר? כי יש פה אלוקות, יש פה השראת שכינה. רבי שמעון זיכך את כל הצדדים ועל כן זה מה שהוא מביא, שכינה.

אנו נוהגים לומר "לשם יחוד" לפני קיום מצווה. אם כן, כשאדם מגיע למירון הוא צריך לומר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני בא לל"ג בעומר למירון כדי לקיים מצוות עשה של 'ולדבקה בו' ומצוות עשה של 'ואהבת את ה' אלוקיך'". איך אדם יכול לבטא את אהבת ה'? למצוות תפילין יש את התפילין כדי לקיים בהן את המצווה, לסוכה יש סוכה. את מצוות אהבת ה' אנו מזכירים בכל יום כמה וכמה פעמים, בקריאת שמע בשחרית וערבית, ואף בקריאת שמע על המיטה. איזה חפץ אדם לוקח ביד בשביל לאהוב את ה' יתברך? כשאדם בא לפה הוא מקיים את מצוות אהבת ה'. כשאדם בא לפה הוא מקיים דבקות בה'. איך מקיימים "והתקדשתם והייתם קדושים"? כשבאים לפה.

איך מקיימים "ואהבת לרעך כמוך" לא רק עם אלה שלומדים איתנו בישיבה וחולקים איתנו את אותו דף גמרא ואת אותה דרך מחשבה? אלה שלבושים אחרת, הם גם "רעך", איך מכוונים גם עליהם ב"ברכנו אבינו כולנו כאחד"? איך שוברים את אותה מחלוקת ושנאת חינם שהרגה עשרים וארבע אלף איש? איך דבקים בתורת רבי עקיבא ותלמידיו? עולים למירון.

אניזוכרשלפנישלושיםשנהכשלמדתיבישיבה, אבא, שהיהעולהבכלשנהלמירון, היהמציעלילהצטרףאליו; אזלאהיועוליםהרבה. אמרתילעצמי: מהישלילעשותשם, לפעמים גם הייתי "צדיק", הייתי אומר לעצמי שזה ביטול תורה... אני זוכר גם ששאלו את אבא כמה פעמים למה צריך להגיע למירון, והוא אמר: "מה זאת אומרת? אם רבי שמעון אמר "עולו", תבואו, אז באים!" רק אחר כך הבנתי שיש כל כך הרבה דברים שאפשר לקבל פה, שהם מהיסודות של המצוות.

חלקמשמעותיבגאולהשלעםישראל, זה "ומלה' אלקיךאתלבבךואתלבבזרעךלאהבהאתה' אלקיך". זהו תהליך גדול בו הקדוש ברוך הוא מזה עלינו מים טהורים, מטהר אותנו, מקלף את כל הקליפות, מל את לבבנו ומעורר את הציפייה הגדולה לאהבת ה'. כשמגיעים לפה זוכים לכך.

לל"ג בעומר במירון יש ערך בפני עצמו, אך הוא גם הכנה לעלייה לרגל לירושלים. אי אפשר להגיע לירושלים בלי לעבור את כל המדרגות האלו של הדבקות והאהבה, צריך להתרגל לאהוב את עם ישראל, צריך להתרגל לקדושה, צריך להתרגל "לראות את פני ה'", כמו שהמשטרה ומד"א ואגד צריכים להתרגל לעלייה לרגל לבית המקדש. יהי רצון שנזכה מתוך הקדושה והדבקות האלו, לעלות ולהראות לפני ה' שלוש פעמים בשנה בירושלים, במהרה בימינו אמן.

 

הרב דוד דודקביץ': היום הזה הוא יום של התעלות והתקדשות והליכה בדרכו של רבי שמעון בר יוחאי זי"ע. בשיר שאנו שרים לכבודו, אנו אומרים "ראה פניו מאירים בשבתו עם חברים". מי ראה פניו של מי? רבי שמעון ראה את הפנים של עצמו? הרי ההמשך זה "בשבתו עם חברים". אולי הפירוש הוא שכל אחד ראה את פניו המאירים של חברו.

אחדהתענוגיםהגדוליםשליוםכזההואלראותכמהפניםמאירותישפה. כמהפניםמאירותישבריקודים. זכינו, מהטובחלקנוומהנעיםגורלנובהילולאדבריוחאי. אנו רוצים לקחת מהאור הזה. אור של אש שיכולה לחמם הרבה לבבות. הרבי מקוצק היה אומר שכל אדם צריך לומר את המשפט שחכמים הביאו בתנא דבי אליהו: "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי" מתוך רצון שתהיה לו נגיעה ושייכות בהם. אנחנו מגיעים לרבי שמעון כדי לקבל שייכות אליו, שתהיה לנו הארת פנים, הארת פנימיות. אנו רוצים לשמוח ביום הזה כעניינו של יום.

על מה השמחה? אנו שמחים כי ביום הזה נסמך רבי שמעון עם חבריו. חכמים אומרים שבעקבות מות תלמדי רבי עקיבא "העולם היה שמם"; כוונתם שהתורה הגיעה לשממה, התורה לא הצליחה להפרות ולהרבות. תורה שאין בה כבוד לזולת לא מצליחה להחיות משהו, אך תורה בצורתה הטובה מביאה חיים לעולם, כמו שאמרו חז"ל "זכה נעשית לו סם חיים". כשרבי עקיבא סמך את התלמידים שנותרו, התחדשה תורה חדשה. אנחנו רוצים להיות שייכים לדרך הזו, להיות חלק מהחבורה הזו, ועל ידי זה לקבל את "פניו המאירים".

ה'ערוך השולחן' נתן עוד טעם מעניין ליום הזה, הוא אומר שביום הזה רבי שמעון יצא מהמערה. איזו יציאה, ראשונה או שנייה? לכאורה שתיהן, כי הן היו בפער של שנה זו מזו; אבל על איזו מהיציאות אנו שמחים?

כדי לענות על כך נצטרך להבין איך נעשים חלק מחבורתו של רבי שמעון. אוליישתנאיקבלהקשים? אולילאכלאחדנכנסאליולביתהמדרש? אוליישאיזותביעהפנימיתשאלושעוסקיםקצתב"חיישעה", לאייכנסולחבורהשלרבישמעון? רשב"י הרי מתקשה לראות כאלו ש"מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", וביציאה הראשונה מהמערה "כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף". בגמרא בברכות מובאת מחלוקת: רבי ישמעאל אומר שיש לחרוש, לזרוע ולקצור את האדמה וגם לקבוע עיתים לתורה. רבי שמעון חולק ואומר ש"ואספת דגנך" אינו כפשוטו, אין לזרוע בשעת זריעה ולקצור בשעת קצירה, משום שיש חיוב של "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" וצריך רק ללמוד וללמוד; "חיי עולם" חשובים יותר מ"חיי שעה".

אצלרבישמעוןהחייםמוחלטים. רבישמעוןהואאיששלאשיוקדת, תובעניתולאנושאתפנים. הזוהר מלא באמירות כמו "וי ליה להאי איניש" (אוי לו לאותו אדם...). משום שכשהראייה בהירה, וחודרת לעומק העניין, ניתן לראות איך כל פגם פוגם בכל העולמות כפי שמוסבר ב'נפש החיים' ובתניא.

אבל מאידך רבי שמעון מתחיל את האידרא במשפט "אנן בחביבותא תליא מילתא", כלומר, שכל הדברים הפנימיים תלויים בחביבות ובאהבת חברים. אז איזו אש הייתה לרבי שמעון, אש של ביקורת נוקבת או אש שמחממת אחרים ומכניסה אותם בחום שלה פנימה?

אצל רשב"י אנו מציינים את היציאה השנייה ולא את הראשונה. ביציאההשנייההוארואהיהודיפשוטרץעםשניהדסים. אילוהיהרואהאותובפעםהקודמת, הואהיהשופטאותוואומר - במקוםלשבתללמודזוהרביוםשישי, יהודירץ? לאןאתהרץ? שבתלמד! אבל הפעם התברר - חביבין, כמה חביבין מצוות על ישראל! אנו שרים "השקפת לכבודו פנימה" - רבי שמעון מסתכל פנימה פנימה, איך בתוך כל יהודי ישנה חביבות עצומה לתורה ולבורא יתברך, וחביבות איש לרעהו - כמו שנוהגים לומר בשם הבעל שם טוב: כל ישראל ערבים, לא רק זה בזה אלא ערבים זה על זה. כל יהודי הוא ערב, לא ערבות בנקאית, אלא קודם כל הוא נעים על חברו.

ביציאההשנייהרבישמעוןעושהלנוטובהגדולהמאוד. קודם לכן הוא לא היה מכניס אותנו לחבורה, הוא היה אומר שרק אדם שנכנס למערה לשתים עשרה שנים, בלי יציאות ובלי מחשבה על הבית - יכול להיכנס לחבורה, רק מי שמתפשט מכל הגשמיות שלו, כמו רבי שמעון ובנו במערה שהורידו את הבגדים, את הלבושים החיצוניים - רק אלו יכולים להכנס. כמו שנעשה בבית המדרש של רבן גמליאל - "כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס". ביציאה השנייה אנו מקבלים מתנה, רבי שמעון אומר - כולכם בחבורה; אני מצטרף אליכם ומצרף אתכם לחבורה. אתם יכולים להיכנס בחפץ לב. איך היינו נראים בלי המתנה הזו? רבי שלמה מזוויעהל אמר: אילו פנים היו לנו בלי רשב"י, בלי הפנימיות ובלי חום הלב?!

רביצדוקאומרשמתוךשתיפרשיותקריאתשמע, הפרשההראשונההיאהפרשהשלרבישמעון, שהיהעובד "בכללבבךובכלנפשךובכלמאודך". איןממון, אין "ואספתדגנך", לאאוספיםכלוםחוץמתורהומצוות. רקדבקותבה'. לכן הפרשה מדברת בלשון יחיד, משום שרבים ניסו לעשות כרבי שמעון ולא עלתה בידם, רק יחידים הצליחו. הפרשה השנייה כבר מדברת על "ואספת דגנך", זו הפרשה של רבי ישמעאל. לכן אין שם "בכל מאודכם" - לא דורשים ממך למסור את הכל; במה שאתה מוסר, מאמינים שאתה רוצה להיות דבק. לכן היא נכתבה בלשון רבים, היא פונה לכל אחד ואחד מאיתנו ולא רק ליחידים.

אבל רבי שמעון לא נשאר עם הפרשה הראשונה; כך היה רק עד השנה השלוש עשרה במערה, לאחר היציאה השנייה מהמערה רבי שמעון אומר - התורה היא שלי ושלכם, של כולכם. לכן אומר רבי שמעון במסכת מנחות שאפילו אם אדם לא למד תורה כלל במשך היום, אלא רק קרא קריאת שמע שחרית וערבית - יצא ידי חובת "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". והרי במסכת ברכות אמר רבי שמעון שהכוונה ב"והגית בו יומם ולילה" היא לא לזרוע, לא לקצור ולא לחרוש! אלא שאחרי היציאה מהמערה רבי שמעון מאמין שאם כל אדם יקרא אפילו רק את קריאת שמע שחרית וערבית - כל היום שלו ייראה אחרת.

אנוזוכיםבזכותהיציאההשנייההזולהצטרףלחבורהשלרבישמעון. ולא רק של רבי שמעון, שהרי רבי שמעון העיד שהוא כרבי עקיבא; כך הוא אמר במסכת גיטין: "בניי, שנו מידותיי שמידותיי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". רבי שמעון הוא תלמיד רבי עקיבא יחד עם שאר חבריו - רבי מאיר, רבי יהודה ברבי אלעאי, רבי נחמיה ורבי יוחנן הסנדלר שחידשו את התורה הזו ששייכת לכולנו; כולנו תלמידים של תורת הנסתר.

רביעקיבאהיהזהשנכנסלפרדס, ושלאכאחרים, רקהואלבדונכנסבשלוםויצאבשלום. רובהאנשיםעדאזלאעמדובפערביןהאורותלביןההגשמה, זההיהבשבילםחייםשל "פיצולאישיות", אבלהוא - כתלמידורבישמעון - מסוגללהיותשניהדבריםכאחד: האיש הכי עליון, שעל כן אומרים על רבי שמעון בל"ג בעומר "נעשה אדם נאמר בעבורך" - כמו שמבואר בפסוק "אדמה לעליון"; ומצד שני, הוא האיש שהכי קרוב לאדמה - שתים עשרה שנים טמן את עצמו באדמה. רק אחד כזה שיכול לשלב שמיים וארץ, כמו רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, הוא עושה שלום בין השמיים והארץ. "עיר וקדיש מן שמיא נחית". רבי שמעון מגשים את החלום שהמתין מאז בריאת העולם, שיבוא מישהו ויעשה שלום בין העולמות.

בעל ה'כנסת מרדכי' מסדיגורא אומר שלרבי שמעון התחדש פשט חדש. קודם הוא אמר "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" בנימת ביקורת. עכשיו הוא אומר את המשפט הזה בלשון תימה - למה צריך להניח את חיי עולם בשביל חיי שעה? אפשר להכניס את חיי העולם לתוך חיי השעה, ולא צריך לראות אותם כמנותקים! עכשיו האמירה הזו מקבלת צליל אחר.

אשרינומהטובחלקנושאנוזוכיםלהתחברמדישנהולמשוךשפעגדולמהיוםהזה. היום הזה מסמל דרך חיים, לא איזו נקודה סתמית או התעוררות רגעית. הוא יום של אמירה, מי הן הדמויות שאנו מקושרים אליהן, ואיך הן עוזרות לנו לקחת את הארץ ולהגביה אותה אל השמיים.

ההתקשרות הזו נותנת תוקף לכל השנה ומהווה גם משימה. כשחוזרים הביתה, הבית ייראה אחרת ובית המדרש ייראה אחרת; יש מקום לכולם, לא רק לאלה שחובשים את ספסלי הישיבה, אלא גם לאלו הזורעים בשעת זריעה וחורשים בשעת חרישה. רבי שמעון מחדש לנו משימה שהיא משימה של רבי עקיבא ותלמידיו - למלא את הארץ תורה, להפיץ את האור הזה. לא רק בדרך של "אני ובני" בלבד, אלא אני ובני רוצים אתכם, כל אחד יכול להיות חלק מהעניין הזה - לחבר את כולם, לראות איש איש את פניו המאירות של חברו.

אנוזוכיםביוםהזהלהתכנסכאןבמירוןעםכלביתישראל. זואחתהשמחותהכיגדולותלהסתכללמטהולמעלה, בכלרחבותהריקודים, ולראותיהודיםמכלבית, מכלמקוםשהוא, שפניהםמאירות. יש כאלו שכשמגיעים לכאן מרגישים כמו בני בית ויש כאלו שמרגישים כאורחים, אבל בצורה מדהימה, תוך רגע אחד כולם מרגישים כמו בני בית, כמו אצל אבא שכולם מרגישים כבניו. ה'בית אהרן' מקרלין אומר שרבי שמעון נותן אמון בכל יהודי באשר הוא, כי אם נותנים אמון בנו שאפילו קריאת שמע פעמיים ביום תשנה לנו את היום, איזה יהודי לא ירצה לקרוא קריאת שמע?

כשחוזרים מפה בכל פעם הביתה, כולם מתארים ומרגישים את זה, חוזרים קצת חדשים; עייפים אך מרוצים, עייפים אך חדשים. כטבעה של אש, האש של רבי שמעון חודרת פנימה ומחדשת אותנו. מרגישים פנים חדשות שקיבלנו. מסתכלים בפנים של רבי שמעון ורואים את הפנים שלנו משתקפות בפנים שלו.

נוצר פה דבר חדש, לא רק בממדי המספרים, כפי שהרב שמואל שליט"א סיפר; גם אני זוכר את זה מגיל קטן מאוד, אני הגעתי לפה לפני שלושים שנה, רקדנו על הגג. לא זכיתי שאבי יהיה הרב אליהו זצ"ל שיציע לי לבוא איתו למירון... היהלימזלשהצבאהביאאותילפהבתורחובש, אחרתמהלאשכנזיכמונילהגיעלמירון? מאזאניחוזרלכאןבכלשנה, כמוכלמישטעםפעםאחתוקשהלולהתנתק. אבל לא רק הכמות השתנתה. השתנו עוד כמה דברים אצלנו - הציפיות שלנו, מעגלי הקשר שלנו, הדמויות שלנו, השירים שלנו, המראה שלנו, השאיפות שלנו... נדמה לי שמשמיים מסתכל הרב נריה זצ"ל שהיה ממקימי המקום פה, ישיבת בני עקיבא במירון, ויש לו הרבה נחת רוח.

שנזכה שה' ישפיע על כולנו ועל כל בית ישראל רחמים, חן וחסד. שיהיה זה יום של המתקת הדינים לכבוד רבי שמעון ש"ביטל כמה גזירות", שימתיק הרבה ישועה ורחמים על כל אחד ואחד מאיתנו ועל כל בית ישראל לחיים טובים ולשלום.

כמדי שנה, ישיבת רועה ישראל מזמינה את הציבור להתוועדות לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי זי"ע בהשתתפות הרב דוד דודקביץ' שליט"א ראש ישיבת רועה ישראל ורב הישוב יצהר, והרב שמואל אליהו שליט"א, רב העיר צפת. ההתוועדות תיערך במוצאי שבת קודש, ליל ל"ג בעומר, בשעה 02:00 בחדר האוכל של ישיבת בני עקיבא מירון. עזרת נשים פתוחה. יוגש כיבוד קל.