מדורים / מה אהבתי, פרשת השבוע...

בהר - רגשות משפחתיים

לפני שבועיים, בשיחתנו על פרשת קדושים, כתבתי שהיהדות היא יותר מאתניוּת. היא קריאה לקדוּשה. אולם במובן מסוים אחד יש ביהדות ממד אתני חשוב. המחשה קולעת שלו מספקת אנקדוטה משנות השמונים. ברחבי ניו יורק נתלו כרזות ענק עם הסיסמה "יש לך חבר בבנק צ'ייס מנהטן". מתחת אחת מהן, כך סופר, שרבט ישראלי את המילים "אבל בבנק לאומי יש לך משפחה". היהודים הם משפחה מורחבת אחת, והם יודעים את זה.

בפרשת בהר הדבר ניכר במיוחד. המצוות החברתיות בה אמורות בלשון משפחתית: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו". "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ... וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד".

"אחיך", בפסוקים אלה, אין פירושו אח ממש. לעתים משמעו "קרובך", אך בדרך כלל הוראתו "אחד מבני ישראל, כמוך". זוהי דרך מיוחדת במינה לחשוב על החברה ועל חובותיו של הפרט לזולתו. אנו היהודים איננו רק אזרחיה של אותה מדינה או מאמיניה של אותה דת. אנו חברים באותה משפחה מורחבת. אנחנו – אם באופן ביולוגי, אם בשל בחירה – צאצאיהם של אברהם ושרה. רוב ההיסטוריה שלנו משותפת. בחגים כולנו מעלים אותם זיכרונות. חושלנו באותו גיא צלמוות. אנחנו יותר מחברים; אנחנו משפחה.

מושג המשפחה הוא יסוד מוסד ביהדות. חִשבו על ספר בראשית, נקודת הזינוק של התורה. אפשר היה לצפות שכתבי הקודש שלנו ייפתחו בספר שיציג את עקרונות האמונה, שיעמיד דוקטרינה דתית, שינסח דוֹגמות. אך לא. ספר בראשית אפילו איננו, בעיקרו, ספר פולמוסי נגד האלילות. זהו ספר על משפחות: בעלים ורעיות, הורים וילדים, אחים ואחיות.

באחד מרגעי המפתח שבתורה, אלוקים עצמו מגדיר את יחסיו עם בני ישראל במונחים משפחתיים. הוא מורה למשה לומר בשמו לפרעה "בְּנִי בְּכֹרִי, יִשְׂרָאֵל". כאשר משה רוצה להסביר לבני ישראל מדוע חובתם להיות קדושים הוא אומר "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ־לֹקֵיכֶם".

אותו דימוי מופיע גם בפי חז"ל. רבי עקיבא טבע אחד ממטבעות התפילה המפורסמים ביותר, "אבינו מלכנו". זהו ביטוי מדויק ומחושב. אלוקים הוא אכן הריבון, המחוקק והשופט שלנו, אך עוד קודם לכן הוא ההורה שלנו ואנחנו ילדיו. על כן אנחנו מאמינים שמידת הרחמים תגבר תמיד על מידת הדין.

הרעיון שהיהודים כולם בני משפחה מורחבת זוכה לביטוי מרשים בהלכות מתנות עניים של הרמב"ם:

כל ישראל והנלווה אליהם כאחים הם, שנאמר "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱ־לֹקֵיכֶם"; אם לא ירחם האח על אחיו, מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן, הֲלגויים ששונאין אותן ורודפים אחריהם? הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן.

תחושה זו של קרבה, אחווה וקשרי משפחה עומדת ביסוד התפיסה כי "כל ישראל ערֵבים זה בזה". או כמאמרו של רבי שמעון בר יוחאי על עם ישראל, "לקה אחד מהן – כולן מרגישין". 

ה' לא בחר אליטה של צדיקים או חבורה של תמימי דעים. הוא בחר משפחה – צאצאי אברהם ושרה – שתתרחב במהלך הדורות. אין למשפחה מתחרים ביצירת המשכיות; והמשכיות, ריבוי דורות, היא תנאי חיוני למימוש התמורות שהיהדות מצפה מהיהודים לחולל בעולם. שום דור יחיד לא היה מחוללן לבדו. מכאן חשיבותה של המשפחה כמקום של חינוך ("וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ") ושל הנחלת הסיפור הלאומי מדור לדור.

הרגש המשפחתי הוא גם הזיקה המוסרית הראשונית והחזקה ביותר. ידועה תשובתו של המדען הבריטי ג' ב' ס' הולדיין לשאלה אם היה קופץ לנהר כדי להציל את אָחיו הטובע. הוא ענה, "לא, אבל הייתי קופץ כדי להציל שני אחים שלי, או שמונה מבני דודיי". הולדיין התכוון לכך שמחצית המטען הגנטי של אדם זהה לזו של אחיו, ושמינית המטען הגנטי של אדם זהה לזו של בן דודו. הולדיין התכוון כמובן להמחיש רעיון זה באופן ציורי; איש לא יעשה חשבון כזה ברגע האמת – אך זו המחשה לדחף המשפחתי הטבעי. הרעיון, המכונה "ברירת השאֵרים", הוא הצורה הבסיסית ביותר של האלטרואיזם האנושי. עמו נולד החוש המוסרי.

זוהי תובנת יסוד, לא רק בביולוגיה אלא גם בתיאוריה המדינית. המשפחה היא משכָּנו הראשוני של האלטרואיזם. בה אנו מעבירים את הגנים שלנו לדור הבא. בה גלומה האפשרות להמשיך את עצמנו לאחר מותנו. הביולוגיה, המוסר והחברה נפגשים. משפחות חזקות הן הבסיס לחברה חופשית. כשהמשפחה חזקה יש תחושת אלטרואיזם הניתנת להרחבה כלפי חוץ: מהמשפחה אל החברים, אל השכנים ואל הקהילה, ומשם אל האומה כמכלול.

לפעמים, השסעים בעולם היהודי עמוקים כל כך, והעלבונות שקבוצה אחת מטיחה בחברתה כה גסים, שהמתבונן מתפתה לחשוב שהרשת אבדה ואיננה. בשנות החמישים גרס מרטין בובר שהעם היהודי, במובן המסורתי של מושג זה, אינו קיים עוד. כנסת ישראל, אומת הברית העומדת כהוויה אחת לפני האלוקים, איננה. בובר חשב שהקרעים בין יהודים ליהודים – בין דתיים לחילונים, בין אורתודוקסים לשאינם כאלה, בין ציונים ללא־ציונים – פוררו את העם עד כדי כך שאבדה תקוות האיחוי.

עמדתו זו התגלתה כנחפזת. היא הופרכה על ידי אותה סיבה עצמה העושה את הזיקה המשפחתית לבסיסית כל כך. אם רבתם עם חבר, מחר הוא לא יהיה עוד חבר שלכם. אבל אם רבתם עם אחיכם, גם מחר הוא יוסיף להיות אחיכם. אפילו המשפחות הבלתי־תפקודיות ביותר יכולות לשוב ולהתלכד.

עם ישראל נשאר משפחה. תכופות הוא שסוע, תמיד הוא מתווכח, אבל הוא מלוכד בקשר משותף של גורל. כפי שמזכירה לנו פרשתנו, האדם שנפל ומך הוא אחינוּ (או אחותנו), וידנו היא היד שצריכה לעזור לו לקום.