סדרות / פסיכולוגיה יהודית

אתגר השמחה

כולנו רוצים להיות בשמחה. שמחה, כידוע, היא גם מצוה: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", ובמיוחד בחג הסוכות עליו נאמר "ושמחת בחגך...". יש בתורה אף אזהרות מהמצב של חוסר שמחה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה...". אבל גם ללא הצווי, אחת הבקשות הבסיסיות של האדם היא להיות מאושר ושמח.

מצד שני, לא פעם אנחנו מתקשים להיות בשמחה. אנחנו עצובים בגלל שחסרים לנו דברים מסוימים בחיינו, בשל אכזבות שונות, בשל הבדידות, ועוד סיבות רבות ושונות שמונעות את השמחה ודוחפות אותנו אל העצב.

איך נתגבר על העצב ונעורר את השמחה בחיינו?

דע לומר תודה

כדרכנו, נפרוש תכנית מורכבת ושלמה שתעזור לנו לבנות קומות הולכות ומעמיקות של שמחה בתוכנו:

בקומה הראשונה אנחנו רוצים לבנות את השמחה הפשוטה, היום-יומית, וגם בה נרצה לזהות זויות שונות והיבטים שונים ההולכים ומתפתחים, הולכים ומזינים זה את זה.

ברובד הראשון, אנו לומדים לשמוח מתוך תחושת הודיה. על מה יש לנו להודות? על לא מעט דברים.

קודם כל, עלינו לחוש הודיה על עצם החיים, על עצם העובדה שקמנו בבוקר ופקחנו עיניים. נכון, במצבים של עצב מתעורר כנגד הצפיה הזו להודיה ולשמחה קול פנימי שאומר: 'למה אני צריך להודות ולשמוח על החיים, הרי הם כל כך קשים ומלאי אכזבות!?'

בשביל להתמודד עם הקול הזה, אנחנו צריכים לשים לב לתפיסה הפנימית שמאפשרת לו להופיע, זוהי תפיסת ה'מגיע לי'. האכזבה הגדולה, והסירוב להודות על מה שיש נובעים מתחושה שמגיעים לי חיים אחרים, שאם אני מקבל 'חבילה' מורכבת – שיש בה גם קשיים, מגבלות וצער – זה לא בסדר, לא הוגן, ומצדיק טענות על עצם המתנה.

כמובן, מי שעומד מאחורי תפיסת ה'מגיע לי' הוא האגו, ה'ישות' שלנו שטוענת שאנו כל כך בעלי ערך, וכי יש לשלם לנו בהרבה טובה על הזכויות הרבות שלנו. אם נלמד להתבייש ב'ישות' הזו, ולקנות קצת הכנעה ושפלות בפני הבורא, נוכל לאט לאט להשתחרר מתפיסת ה'מגיע לי', ולהחליפה בתפיסה מתוקנת יותר: אמנם מטבעי אני רוצה הרבה ומייחל לטוב מוחלט בחיי, אבל אני יודע היטב שזה לא מגיע לי, ולכן על כל מילוי חלקי של הרצונות האין-סופיים שלי אני מתמלא בתחושת הודיה ושמחה.

אנחנו לומדים כעת על הקשר האמיץ שבין מדת השפלות בנפש לבין השמחה. ככל שנרכוש יותר את מדת השפלות, כך נוכל יותר לשמוח על כל מתנה ומתנה, אפילו הפשוטה ביותר, שאנו זוכים לקבל מהקדוש ברוך הוא.

ברובד עמוק יותר, אנו לומדים להודות לא רק על עצם החיים שמעניק לנו הקדוש ברוך הוא, אלא גם על העזרה שלו שנוכחת בכל צעד ושעל של חיינו. בעיקר, אנחנו יכולים לזהות אותה במאבק הפנימי שלנו, מלחמת היצר. חז"ל מזכירים לנו כי "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואם אין הקדוש ברוך הוא עוזרו – אין יכול לו". כשאנו מצליחים להתרומם מעט מעל ההישרדות הבסיסית והחוויה החושית של החיים, ולגלות קצת משמעות, עומק וקשר אל הקדוש ברוך הוא, אנו יכולים לשמוח. שוב, בשביל שאמנם נשמח מהניצחונות הקטנים האלה, יש להניח בבסיס את השפלות אותה הזכרנו קודם. כי לולא היא, גם כאן יכולה להתגנב ללב המחשבה המדכאת, ש'מה יש לשמוח על ניצחון קטן, אם נדרשתי להתאמץ כל כך בשביל להגיע אליו'. כאשר אנו שמים לב, שבעצם אנחנו לבדנו בכלל לא היינו מנצחים את הקרב הקטן הזה, ורק בזכות הסיוע וההארה שקבלנו כמתנה מלמעלה הצלחנו להתרומם קצת ולנצח – אנחנו מתמלאים בתחושת הודיה, וממנה בשמחה.

ישנם זמנים שבהם אנחנו מתקדמים יותר, ומגיעים להצלחות ולהישגים משמעותיים יותר. באופן טבעי, הצלחה והשגה מביאים לשמחה, ולכאורה זהו מצב שבו אנו לא שואלים 'איך נשמח', כי אנחנו שמחים באופן טבעי. אבל, עלינו לזכור היטב, כי כדי שהשמחה הזו תהיה מבוררת, ותמשיך איתנו לאורך זמן, גם אותה יש להפוך קודם להודיה. שוב עלינו לזכור, כי עם כל הכבוד ליכולות ולכישרונות שלנו – שעל פי המבט הפשוט הם הגורמים להצלחה – יש להודות על עצם מציאותם וקיומם "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", ולהודות לו. שוב, כאשר אנו מניחים את ההכנעה והשפלות בבסיס, השמחה נובעת מתוך תודה, ואז היא פחות חשופה לפגיעות של ביקורת – עצמית או חיצונית – היא לא גורמת לנו לזחיחות דעת, וממשיכה להיות מחיה ומאירה את חיינו לאורך זמן.

את התודה העמוקה ביותר, אנו מפנים לקדוש ברוך הוא כאשר אנו מפנים את המודעות שלנו לעצם הקיום הייחודי שלנו, למתנה הפלאית שזכינו לה בהיותנו יהודים. רבי נחמן מברסלב (ב'שיחות שאחרי המעשיות') מתאר חוויה נפשית של צדיק שנפל לעצבות,  ומחפש מוצא איך לצאת ממנה. לאחר מספר ניסיונות כושלים, הוא מגלה את 'נשק יום הדין': "כִּי בְּכָל שִׂמְחָה שֶׁרָצָה לְשַׂמֵּחַ וּלְהָרִים עַצְמוֹ מָצָא לוֹ עַצְבוּת בְּתוֹכָהּ, וְהִתְחִיל לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ בְּשִׂמְחַת 'שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי', וְזֶה בְּוַדַּאי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעוּר כִּי אֵין לְשַׁעֵר הַהֶפְרֵשׁ וְהַהֶבְדֵּל, אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים הַבְדָּלוֹת שֶׁיֵּשׁ בֵּין קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים לְבֵין זֻהֲמַת טֻמְאַת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וּכְשֶׁיִּזְכּר הֵיטֵב חֶסֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלָיו, שֶׁלּא עָשָׂהוּ גּוֹי בְּוַדַּאי רָאוּי שֶׁתִּגְדַּל שִׂמְחָתוֹ מְאד, וְהִיא שִׂמְחָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ עַצְבוּת... אֲבָל בָּזֶה, שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי, שֶׁהוּא רַק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָשָׂה כָּךְ וְחָמַל עָלָיו וְלא עָשָׂהוּ גּוֹי אֵיךְ אֶפְשַׁר לִמְצא חִסָּרוֹן בְּזוֹ הַשִּׂמְחָה מֵאַחַר שֶׁהוּא רַק מַעֲשֵׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי בְּוַדַּאי אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה עַל כָּל פָּנִים הוּא הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בֵּינוֹ לְבֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲשֶׁר אֵין שִׁעוּר וָעֵרֶךְ"...

"חביבים ישראל שנקראו בנים למקום", זרע בניו אהוביו, קרובים אליו תמיד, ללא תלות בבחירה וללא יכולת לפגום זאת על ידי מעשינו. בן נשאר בן, ישראל תמיד ישראל הוא, והיחס אליו כאל בן, הן בציפיות והן בחמלה כאשר אינו עומד בהן.

וצדיק באמונתו יחיה

שמחה עמוקה יותר, היא תוצאה של עבודה מאומצת יותר, אותה מלמדנו האדמו"ר הזקן בפרק לג בספר התניא:

אחת הפעולות העיקריות שאנו יכולים לעשות בשביל להתרומם מההתבוססות בקושי ובגסות של החיים, היא המאמץ לעורר בתוכנו את האמונה על-ידי התבוננות מעמיקה. כיהודים, כולנו 'מאמינים בני מאמינים', אבל בשביל שהאמונה הזו תהיה משמעותית ונוכחת בתוכנו, עלינו להזין אותה ולעורר אותה.

מה שעלינו לעשות הוא, פשוט, לקחת פסק זמן ממרוץ החיים, להקדיש זמן של לימוד, מחשבה, וריכוז בתוכן הרוחני העמוק של המציאות האלקית בעולם (ומחוצה לו...). מי שיתאמץ ויעשה את עבודת ההתבוננות הזו, יזכה לפחות לזמן מסוים להארה של האמונה, להפיכתה לתובנה משמעותית בתוך האישיות. בעצם, כשאמונה מתעוררת ומתגלה בתוכנו אנו חווים את נוכחות ה'.