ארבע אמהות

נותנות טיפים לשפיות במרוץ לקראת הסדר

הרפו, שמחו וסמכו על ה’

תהילה טאוב

מה חשוב לי כשאני חושבת על להגיע לאנשהוא?האם אני רואה מול עייניי את היעד הנכסף?או שיש משמעות לדרך עד אליו?

אנחנו מוכרחות לקחת בחשבון את הדרך.

לפעמים בחסדי ה’,יש קפיצת הדרך,דילוגים של מתנת חינם,אבל לא כדאי לבנות על זה.אמנם בפסח ה’חמל עלינו,שלף אותנו בבת אחת מעומק טומאת מצרים וזכינו לגילוי שכינה, אבל אחר כך נדרשנו להכנה של שבע שבתות תמימות כדי לזכות למעמד הר סיני.אז לא כדאי לבנות על זה כשמתכוננים לליל הסדר...כדי להגיע לפסח שפויים שמחים ומוכנים,כדאי להתכונן.

איך?

קודם כל אני מוותרת מראש על מה שלא שייך עכשיו.לא משתגעת על פרויקטים לא קשורים.

את המיונים הנרחבים והשיפוצים אפשר לשמור לחופש הגדול.

מה עוד?כבר יצא שזכינו לטייל עם המשפחה לפני פסח.הכנרת שקטה ופנויה.וזה אידיאלי...!ו..זה עובד מצוין כתמריץ לילדים להירתם למשימות ולהתקדמות.

אבל באמת הסוד הגדול הוא בהרפיה.

המחשבה ש’ככה זה אמור להיות’גורמת למתחים;הציפייה‘כך זה אמור להיראות’מזמינה אכזבות ופיצוצים.בין אם מדובר על אופן הובלת הסדר או על שיתוף פעולה בהכנות.

חשוב לדבר מראש בנחת על הציפיות,להתכוונן למה שבאמת חשוב לנו.ללמוד תורה של פסח,להתרגש לקראתו,וברגע האמת...להרפות ולתת לה’לנהל את הסדר.

לפני כמה שנים,ערכנו ליל סדר בביתנו.הייתי בבית עם הילדים,כמה מהאורחים כבר הגיעו,שמענו את קולותיהם של השבים מבית הכנסת ברקע,ואזהבת שליבת שנה וחצירצה, נפלה ופתחה את המצח...דקה אחר כך נכנסו כולם,אורחים מבוגרים וילדים,וההגה שדמיינתי שהיה לי בידיים,על כל התוכניות והדמיונות,נשאר מאחור.

את ליל הסדר עברתי בין הבית לבין מוקד רפואי,כשבאמצע הסדר השארתי בית עם שלושים איש ומצאתי עצמי צועדת דרך רחובות בני ברק לבית החולים כדי לטפל בבתי.

חוויה כזו לא דמיינתי לעצמי,שירים מכל החלונות,וקולות של סכו”ם נוקש בצלחות.הרחובות ריקים כמעט וירח ענק מלמעלה.מתי הייתי אי פעם בחוץ בעיצומו של ליל הסדר? אותם שמיים,אותו ירח שלפני אלפי שנים ליווה אותנו בצאתנו ממצרים.

הביקור בבית החולים הזכיר לי פי כמה וכמה עד כמה קטנים החשבונות שלי על‘איך זה צריך היה להיות בדיוק’.יש חיים,יש שמחה,יש חג וקדושה,הרפו ודעו...ה’מנהל את העולם, מאז ומעולם.

אחרי ניסיונות מגוונים לאחוז ולכוון שהדברים יקרו כמו שאני רוצה בדיוק,אני מפנימה:אני אחראית על המקום שלי,על השמחה שלי ועל התפילה שלי,חוץ מזה-רק הרפיה ושמחה.

 

13 הדברות שלי

כשאין זמן יש מיקוד

זיווה מאיר

פעם חשבתי שפסח זה פרויקט ענק שבסופו כל הבית מבריק.אב המשפחה מגיע הביתה מתפילת מעריב לבדיקת חמץ וכל פינה אומרת ניקיון,צחצוח והתחדשות,מהפנלים ועד התריסים.הכל כולל הכל.כיף!בטח כיף,כשמתאפשר...

השאלה היא מה קורה כשאין אפשרות לנקות כך?כשאת מנקה ופתאום מתלכלך מאובך או מבוץ,או שאת אפילו לא מגיעה לנקות כי ילדת,או כי ה’חנן אותך בילדים קטנים או כי את עסוקה בעבודה לפרנסתך.

ילדתי פעם אחת סמוך לפסח ואז גיליתי מה זה ניקיון לפסח.מה זה להוציא את החמץ מהבית.עשינו את המינימום.התחלנו מהמטבח.כל ארון או מגירה שלא היינו צריכים לחג עצמו סימנו במדבקה ומכרנו לגוי.התמקדנו במקרר,בשיש ובעוד כמה מדפים בודדים.לא עשינו שום מהפכות בבית.תאמינו לי,זה לבד היה מספיק עבודה.

אבל אז גיליתי איזו מתנה עצומה קיבלתי(חוץ מזה שנולד לנו ילד חדש במשפחה).זכיתי לגלות מה זה להוציא את החמץ.את מתחילה לנקות ואז היצר מגרה אותך להיכנס למרץ ולנקות עוד יותר ושצריך שיראה טוב יותר.

הפסקת ההנקה או ההחתלה תוך כדי ניקיון מבהירה לך שעתותייך אינן בידייך ועלייך להתמקד!השנה מנקים רק חמץ!כל הזמן שאלתי את עצמי,האם אני מנקה עכשיו חמץ?כי אם לא אז חבל על הכוחות...אחרי לידה יש לשמור כל גרם כוח להחלמה ולטיפול בילדים.

מצאתי את עצמי מנקה ושרה בשמחה ובהתרגשות שיר לא כל כך מוכר: “ריבונו של עולם,גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך,ומי מעכב?שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות”.שרה ומבררת עם עצמי את מה אני מנקה?!האםאני מנקה או האגומנקה?!

הייתה בניקיון הזה שמחה עצומה!גיליתי כמה הניקיון לפסח משמח ומנקה מבפנים.כמה המצוות משמחות.

מותר כמובן לנקות ולסדר עוד,ומותר גם להחמיר בהלכות.אבל המבחן הוא האם התוספת מהנשמה והיא משמחת אותי ומאירה או שהיא מכבידה ומחשיכה ואני פועלת ממידת הגאווה,מהאגו-אז,זו החמצה של הפסח,הכנסת החמץ בכבודו ובעצמו.

 

 

המשפחה אמורה ליהנות

 סימה זלמנוב, אם ל-19 ילדים

אני מתחילה את הפסח בחודש שבט. כל יום משהו. מתחילה מהמדפים העליונים בארונות שאין בהם חמץ, עד פורים כל ארונות הבגדים כבר נקיים לפסח, ולקראת פסח אני מגיעה למטבח. הכל כדי להגיע לפסח רגועה.

לאט לאט אני מכניסה גם את הילדים לעניין. החל מחודש אדר, כל יום אפילו עשר דקות או רבע שעה.

כשהבנות הגדולות יוצאות לחופש, כל המשפחה קמה מוקדם, עוד לפני שמונה בבוקר אנחנו מתחילים לעבוד עד לצהריים. באחת וחצי אנחנו מפסיקים את העבודות עד למחרת. אני רוצה שאחרי הצהריים יהיה רוגע ושכל אחד ילך לעיסוקיו. אפשר לצייר, לקרוא ולשחק. אני לא רוצה שפסח יהיה משהו מפחיד שעובדים עליו יותר מכמה שעות בכל יום, וזה כולל גם את היום של בדיקת חמץ. אנחנו עובדים רק בשעות הבוקר.

אני עובדת המון עם רשימות ועושה תכנית לכל אחד מהילדים מה החלק שלו בשבועיים הקרובים ושיעשה רגוע בזמן שלו.

פעם ילדתי בח' ניסן, חלק גדול מהחתונות של הילדים שלנו היו בחודשי אדר וניסן, לפעמים לא עלינו מישהו לא הרגיש טוב והתאשפז, ולא השתנה כלום כי היו תכניות מסודרות וכל הילדים המשיכו לעזור לפי התכנון, ובעיקר בגלל שהכל מתפרס מספיק זמן מראש ולא דוחים לרגע האחרון.

אני גם דואגת שילד לא יעשה ביום אחד יותר ממשהו אחד שהוא פחות אוהב לעשות. שלא יצא בהרגשה מעצבנת.

אנחנו עובדים ביחד כל המשפחה על דבר מסוים ואז הרבה יותר כיף, כולם מדברים וצוחקים תוך כדי עבודה. זה עדיף מאשר שכל אחד יעבוד בפינה שלו. אני גם לוקחת הרבה עזרה, מביאה הרבה עוזרות בית ואני חושבת שזה לא לוקסוס, זו חובה בעיקר למשפחה ברוכת ילדים. גם אם אני צריכה לעבור אחריה להבריק קצת יותר, העיקר מאחוריי.

התכנון וההיערכות המוקדמים עוזרים לא להגיע לרגע האחרון עם הלשון בחוץ אלא בצורה רגועה. המשפחה אמורה ליהנות מפסח.

 

בלגניסטית ללא תקנה

הודיה כהן

מעולם לא הייתי טיפוס מסודר. תקוות הוריי שהשינוי יגיע כשאתבגר התבדתה אחרי שהכרתי את בעלי היקר, מפוזר גם הוא. בלשון המעטה.

יצאנו פעם לטיול ברכב ריק, עצרנו לדקה וקנינו אוכל בסופר השכונתי, שיהיה כיף. אחרי עשר דקות ברכב, כשעלינו על הכביש המהיר הסתכלתי לאחור ולא האמנתי. היינו רק שנינו, בלי הילדים, אך כל המושבים היו הפוכים, מלאי שקיות ובקבוקים, וכבר לא מצאנו איפה שמנו את הבמבה שקנינו רק עכשיו. אז אמרתי לבעלי שאנחנו פשוט כאלה. הגיע הזמן להתבגר ולהבין שאנחנו ילדים. להפסיק להתבאס מזה.

שיחות הטלפון הנוראיות של "אז מה כבר הספקת?" יפסיקו לאיים עליי ברגע שאקבל אותי־אותנו. הילדים קיבלו את הד.נ.א שלנו ברוך ה', ואנחנו משפחה מבולגנת פחד. לפחות שנהייה שמחים עם עצמנו ונפסיק להשוות. גם השנה הבטחנו שנתחיל מוקדם, ובזמן, ועם תכנון יומי, ובשיתוף הילדים - אבל גם השנה לא עשינו את זה. כל מיני פיצ'יפקעס וטרדות קטנות דחו מיום ליום, והנה ו' ניסן ורק חדר השינה נקי לפסח - החדר היחיד שכלל לא נכנס אליו חמץ...

להגיע לליל הסדר בשפיות - בשבילי - זה לדעת מראש שלא הכל יהיה פיקס, ונעשה דברים ברגע האחרון, ונחטוף תסכולים, וזה לא נורא. בסוף ליל הסדר יגיע, ונקרא את ההגדה בשמחה ובהתרגשות, ונשתולל עם הילדים, ואם החולצה לא תהיה מגוהצת? בבית שלנו זה בסדר. בכבודו ובעצמו.