שאלת השבוע

אמא ובת כותבות מזווית אישית על עבודת ה' נשית

מרגישה התרקמות

האם: הרבנית נעמי שפירא

 

כשהייתי בת עשרה, היה לי צמא רוחני עז ולמדתי הרבה. נמשכתי מאוד לחסידות, למדתי ספרי חסידות וקראתי סיפורי חסידים. הספר "סנה בוער בקוצק" הדליק אותי ובערה בי שאיפה לעמוד על גג העולם ולצעוק "ה' הוא האלוקים!". לקח זמן עד שחלחלה בתוכי ההכרה שלעולם לא אהיה אדמו"ר, ושהעולם אליו נחשפתי אינו תואם את היותי אישה.

מעט אחר כך פגשתי את חמי לעתיד, ר' משה שפירא, והתחלתי לשאול שאלות אמוניות, בין היתר על עבודת ה' של נשים. במכתב מקיף הוא ענה והציע סדר לימוד שבועי, בו התמדתי כך שעבודת ה' התקשרה אצלי לתורה ולתפילה.

כשנישאתי ונהייתי לאם, התהפך עלי עולמי. מצד אחד הרגשתי קרובה מאוד אל ה' עד שתפילה סדורה נראתה לי חיצונית ושאלות פילוסופיות באמונה נראו לי לחלוטין לא רלוונטיות. ידעתי בכל גופי, נפשי ורוחי שה' קיים ונוכח. מצד שני התחיל להיווצר מרחק בין העולם המוכר והמוגדר של עבודת ה' לבין חיי.

חיפשתי אישה שתדריך אותי, אך לא מצאתי. יצאתי למסע פנימי בשאיפה לפגוש את ה' בהלכה ובחיים הנשיים והאימהיים. עברתי הרבה כאב וקושי וגם שמחה גדולה, תחושה שה' נותן לי כוח ומלווה את צעדיי.

ההבנה הבסיסית בעיניי היא שעבודת ה' של נשים שונה מאוד מזו של גברים: אצל נשים היא עוסקת בהוויות החיים, גידולם והעצמתם. יש לה התחלה אך אין לה סוף, היא על־זמנית. אין דרך למדוד, לכמת ולהעריך את עבודת ה'. זו בשורה של מרחב ויצירתיות, יש בה תובענות גדולה והיא גם יוצרת בלבול ומבוכה.

"האם מה שאני עושה הוא בעל ערך אלוקי?" - שאלה זו לא נשאלת כאשר הולכים להתפלל במניין. אבל נשאלת בהחלט כשנשארים בבית עם הילדים...

בשנים האחרונות אני רואה ברבי מליובאוויטש דמות שעסקה רבות בסוגיה. הוא הדריך נשים, ענה להן, פנה אליהן, חיזק ותמך. הוא נתן השראה וכיוון.

עדיין, אני רוצה לאסוף כוח ותשובות מנשים עובדות ה', שסוללות נתיב ייחודי, עמוק, משמעותי וחי לעבודת ה' נשית. מרגישה התרקמות של התהליך ומודה לה' על ששם אותי בדור דעה, עם כל הייסורים שבו, ומתפללת לאור גדול שיאיר עלינו - לפחות כאור שבעת הימים.

 

לאט ובעדינות

הבת: מעיין הנדלר

 

בליל שבועות, כשהייתי בת שש עשרה וחצי בערך, ישבתי ולמדתי עם כמה חברות טובות, ופתאום הבנתי, שתיקון ליל שבועות במתכונת הזאת לא יימשך אצלי עוד שנים רבות. עוד כמה שנים, אעביר את ליל החג בבית, בשמירה על הילדים, ואת בוקר החג בגינה, שלא יפריעו, וכל החג שלי יסתכם בהחלפת חיתולים ובהכנת סלטים.

המחשבה הזאת לא נתנה לי מנוח: למה מחנכים אותי לעבוד את ה' בצורה שלא שייכת באמת לחיים שלי, שלא תהיה שייכת לי כאמא? איך אהיה אז קשורה לה'?

מבולבלת, ואפילו מרגישה קצת מרומה, ניגשתי לאמא שלי, שתספר לי מה מחַיֶה אימהות בחג השבועות, ואיך, אם בכלל, אני יכולה ללמוד את השפה הזאת כבר מעכשיו. ואמא שלי ענתה: "האמת, אני עוד לא ממש יודעת. התשובה לשאלות האלו תצמח אולי בדור שלך, אולי בדור של הבת שלך. בינתיים השפה של עבודת ה' הנשית עוד רק נולדת".

היה לי קשה לשמוע את התשובה הזאת. חיפשתי פתרונות. חיפשתי אמת אחת מוחלטת ופשוטה. במשך שנים, בעיקר לאחר נישואיי, ניסיתי לייצר איזו משוואה חד משמעית לגבי הקשר שלי כאשה, כרעיה, כאם, עם ה'. חשבתי שיש איזו תשובה מאוזנת ומדויקת, ואם רק אתאמץ מספיק, אצליח להגיע אליה.

עם השנים, ועם ההתבגרות שלי, חזרתי בתשובה לתשובה של אמי. היום אני מרגישה שהשפה הזאת, של עבודת ה' נשית, הולכת וצומחת, הולכת ומתהווה, ובמהותה היא עוסקת פחות בפתרונות אובייקטיביים וחד משמעיים, ויותר בעומק של המפגש עם ה'.

בחוויה שלי היום, עבודת ה' דורשת תרגום תמידי. כמעט כל מה שאני יודעת על תורה, על קדושה, על ה', למדתי מגברים – ישירות, או מספרים. וכל הידע הזה, שהוא חלק בלתי נפרד ממני, צריך לעבור פענוח, בתוכי, להיותי אישה עובדת ה'. אני לא יכולה לדבר על עבודת ה' נשית בשפה גברית, צריכה להבנות בי שפה קצת אחרת. וזה קורה, לאט ובעדינות.

אם תשאלו אותי היום מהי עבודת ה' נשית בשבילי, התשובה שלי היא שעוד אין לי מילים בשבילה. אבל אני בטוחה בה מאוד, מאמינה בצמיחה השקטה אך מלאת החיים שבה. ואולי, הלוואי, כשהבת שלי תהיה בת שש עשרה וחצי, נגלה אותה ביחד מחדש.