סדרות / הגיון ליבי

אל תערבב לפני התפילה

שני איסורים מיוחדים קיימים לפני תפילת שחרית: לא לאכול כלום ולא לומר שלום לחברו.

כך אומרים חז"ל: "מאי דכתיב "לא תאכלו על הדם"? לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם" (ברכות י). ו"כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה, שנאמר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", אל תקרי בַמֶה אלא בָמָה" (ברכות יד). האדמו"ר הזקן(לקוטי תורה פנחס דף עט) מסביר ששני האיסורים האלו נובעים מאותו שורש.

כשהנשמה רק באף

בעת השינה מסתלקת הנשמה והדעת, והגוף נותר ללא קדושה. כשאדם קם בבוקר הוא נמצא במצב מגושם ומלא בישות, הוא האליל של עצמו ("במה נחשב הוא") ועליו לעבוד בשביל לתת לנשמה להתרחב ולהתפשט בקרבו. בינתיים, הוא במצב של "נשמה באפו" - מה יש לנשמה לחפש דווקא באף?

האף מחובר למוח והוא הביטוי הגלוי של המוח בו שוכנת הנפש האלוקית. לכן כשאדם מעולף מעירים אותו על־ידי ריח חריף וכשרוצים לבדוק האם אדם חי שמים לו נוצה ליד אפו ורואים אם היא זזה. לאחר שנת הלילה, הנשמה מקופלת ונסתרת, ולא מתגלה ממנה אלא קצה חוט בלבד. התפילה היא זו שמכניסה את האלוקות שנמצאת "באפו" של האדם אל כל גופו, לאט לאט, שלב אחרי שלב יחד עם התקדמות התפילה.

לפני התפילה, קודם שמתפללים על הדם, אסור לאכול. צריך קודם להיות אדם, להכניס את האל"ף – "אלופו של עולם" לתוך הדם באמצעות התפילה ואז מותר ואף צריך לאכול "פת שחרית". כשהחיות של האדם קשורה קודם כל לנשמתו, אז עליו להוסיף ולחזקה בגשמיות על־ידי האוכל. אבל אכילה לפני התפילה משבשת את הכל, במקום לחזק את הנשמה מגבירה האכילה את הפירוד בין הגוף לנשמה: "שלא ליתן סטרא דדמא בישא לשלוט בו ושוב לא יכול להאיר בו כח נשמתו לגמרי".

ועוד אומר האדמו"ר הזקן (לקוטי תורה נשא דף כו) שעבודת האכילה היא להעלות את הצומח והחי למדריגת האדם, ודבר זה יכול להתרחש רק לאחר שהאדם עצמו נקרא אדם. לפני התפילה, האדם עצמו ניצב כחלק ממערכת הטבע, ואיננו מסוגל להעלות ולתקן אותה.

נראה שאותו עקרון יסביר את איסור שאילת שלום לפני התפילה: הקדוש ברוך הוא נקרא "שלום", ואנחנו מזכירים את שמו כשאנחנו פוגשים חברים, בשביל להנכיח אותו בתוך התרחשות יומיומית של חיים. האלוקות מלווה אותנו לכל מקום, ודווקא היא זו המתקנת את האנושיות ומשכינה שלום בתוכנו ובינינו. אמירת שלום לפני התפילה כמוה כאכילה לפני התפילה, במקום להשרות שכינה היא יכולה להוציא את השכינה לגלות.

הרעב והצמא

יחד עם זאת נפסק בהלכה כי "הרעב והצמא הרי הם בכלל החולים – אם יש בו יכולת לכווין דעתו יתפלל ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה" (שו"ע הלכות תפילה פט,ד). לא רק חולה ממש אלא גם רעב וצמא נחשב כחולה ומותר לו לאכול. אכילה שכזו, שהיא לצורך כוונה בתפילה, איננה מקדימה בסדר ובחשיבות את הגוף, אלא הפוך: משעבדת את הגוף לנשמה ומגייסת אותו לשורותיה. צריך רק זהירות שהכוונה לא תהיה 'תירוץ' לאכילה אלא רק במקרה שהאכילה אכן הכרחית לכוונה. וכשזה אכן כך אזי:

"עָדִיף לֶאֱכֹל בִּשְׁבִיל לְהִתְפַּלֵּל מֵאֲשֶׁר לְהִתְפַּלֵּל בִּשְׁבִיל לֶאֱכוֹל..."

(אדמו"ר ה'צמח צדק', היום יום י' שבט)