שאלת השבוע

איך הופכים שולחן שבת בינוני, למושלם?

להתפטר ממשרת הניהול

דקלה יוספסברג, מנחת הורים בגישת שפר

שולחן שבת אצלנו היה, בדרך כלל, שעה של תסכול, דברי תורה קטועים והרבה מריבות, כשבסופו של קרב הילדים היו פורשים ל"עיסוקיהם" באדישות. ואנחנו? היינו מתאכזבים. מעירים. חסרי אונים. איפה שולחן השבת המרומם שחלמנו עליו?

אחרי הרבה תפילות, הגיעה לה התובנה הגואלת.

מי המנהל הרשמי של שולחן השבת? אבא.

אבל מי המנהל בפועל? הילדים! הם מחליטים אם יהיה נחמד או מתסכל!

אבל, למה זה קורה? כי מישהו נוסף מנסה להיות בראש… אופס, אני...!!!

אני נמצאת שם בכובע המחנכת, אבל של... בעלי. "אתה קשה מדי עם הילדים / מוותר להם / לא מציב גבולות / לא מספיק תורני / כבד"... נחרדתי לגלות כמה אני גאוותנית.

אבל, המשיכו האסימונים ליפול, אין אף עסק עם שני מנהלים או מדינה עם שני ראשי ממשלה. כי כששניים טוענים לכתר, אף אחד לא מכהן בפועל ואז יש הפיכה... ה"עם" עושה מה שבא לו...

מה עשיתי עם האסימון הזה? החלטתי להתפטר ממשרת הניהול המדומה ולהגיע לשולחן לא שופטת. לא חכמה יותר. ולא "רוצה את טובתו", אלא כדי להתענג על השבת! ישבתי, הפעם סומכת על בעלי ומנסה ליהנות ממה שיש.

תשמעו טוב – באופן לא ברור, הילדים שיפרו כמעט מידית את התנהגותם, ישבו יותר, פינו (כן!) את הכלים ובירכו כמעט בלי הערות. והשיא: אחרי שבועיים, הילדים הבוגרים הכינו דבר תורה לשולחן ואני התמוגגתי מנחת...

מעין עולם הזה

 זיוה מאיר, יועצת הורים

מעשה בבעל תשובה וותיק שהגיע לרב וסיפר לו בהתרגשות שסוף־סוף הוא הצליח להנהיג שולחן שבת כהלכתו. שעה וחצי הילדים יושבים ומקשיבים לדברי התורה שלו. אמר לו הרב: "אולי כדאי שתספר להם קצת בדיחות?".

דור משונה אנחנו. הכול בשליטה, הכול בכוח. לא מזמן היה פורים, חג שהמהות שלו היא לשחרר, לבטוח ולראות איך בורא העולם מגלגל את העניינים בהשגחה מלאה. מה עשינו מכל זה? עיצובים, תכנונים והרבה־הרבה שליטה. פלא שאנחנו מתלוננים על ה"עומס"?

"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה". ובכל זאת, גם במתנה השמימית הזו אנו מנסים לשלוט, ובסופו של דבר מתאכזבים.

לא אגזים אם אומר שקשה למצוא אישה שכן מרוצה מהאופן בו הבעל, האב, או הילדים מובילים את שולחן השבת. מסתבר שמצאנו לנו עוד הזדמנות לשליטה ופרפקציוניזם. "שולחן שבת מושלם", יש דבר כזה?! מי החליט מהו?

בואו נחליט ש"ככה זה טוב", ונתחיל להתענג. גם אם הילדים משחקים על השטיח וההורים יושבים סביב השולחן, אפשר לשיר וליהנות. כמובן, הילדים מוזמנים להצטרף אבל הם לא יכולים להשבית את השבת. אני זוכרת שכאימא צעירה היה לי הרבה מתח ולחץ עד שהבנתי שאני יכולה ואמורה להתרכז בקידוש גם אם מישהו מהילדים לא בדיוק בעניין.

בואו נאפשר להם לחוות את עונג השבת שלנו. לא נצווה, לא נשלוט, כי סוף־סוף – יום אחד בשבוע – יש לנו הזדמנות להרפות ולהתענג. חבל לגייס את ה"מעין עולם הבא" שלנו לכוחות השליטה והשעבוד של העולם הזה שלנו.

נוכחות יקרה

רחל ברגמן, מכללת בית רבקה

שולחן שבת מהווה חוויה מכוננת בבית היהודי. סביב השולחן מתאחדים כל בני המשפחה. חשוב מאוד שנתכונן ונתכנן את המפגש כך שאכן ייחרת כחוויה מכוננת.

רצוי מאוד שכל אחד מבני הבית יתרום משהו לסעודה, מי בסידור מעניין, מי בתבשיל ייחודי או בקינוח. הדבר צריך להיעשות מתוך בחירה עצמית ולא כחובה, והמכין ייחשב כמומחה לדבר. לדוגמה בבית משפחת לוי: רותי מצטיינת בסידור מפיות, היא קונה מפיות מעניינות, מתעניינת ומשכללת משבת לשבת צורות חדשות של סידור מפיות. כשמתיישבים לשולחן מציינים את הסידור הייחודי שביצעה רותי השבוע. ילד אחר יכין קינוח, נאפשר לו לרכוש את המוצרים הנצרכים לכך, יהיה שיח – "מה אתה מכין לנו היום?", הוא יזכה למחמאות המציינות את המומחיות שלו בתחום, "בשבוע שעבר, כשלא היית בבית, היה חסר לנו הקינוח המושקע שלך".

כאשר אחד מבני הבית נעדר מסעודת שבת, נציין בפניו אחר השבת "היית חסר לנו השבת" (לא חשובה מה הסיבה להיעדרות, ועד כמה התנהגותו של הבן משביעה אותנו בנחת). נעים לאדם להרגיש שחשו בהיעדרותו, ובלעדיו השולחן חסר.

חשוב שכל אחד מהילדים יוכל סביב השולחן להיראות במיטבו. לכן לבן שמתקשה לחזור על דבר תורה נתאים תפקיד אחר, כמו ניגון או חידה. חשוב המסר: עצם הנוכחות שלנו כולנו, בני המשפחה, סביב השולחן יקרה ומשמחת.

חכמות נשים בנתה ביתה

הרבנית אורה רבקה וינגורט

בהשגחה פרטית, התשובה לשאלה זו נכתבת בכ"ו אדר שני. וכך מובא בלוח "היום־יום" בתאריך זה: "כל הקדוש בעם אלוקי אברהם ויסוד בית ישראל בהעמדת דור ישרים וחינוכם, בכשרות האוכל, ואצילות טוהר קדושת השבת, מסר ונתן השם הנכבד והנורא על ידי נשי ישראל לשמרם ולעבדם...".

כן, זה נכון שצריך להרפות ולשחרר, אבל צריך גם לעמול ולעבוד קשה בשביל לזכות לשולחן שבת קדוש. עלינו לעמול בהכנת מאכלים כיד המלך. זכורני, שפעם אחת התארח בליל שבת בביתנו נער שהתרחק כמה שנים לפני כן מביתו, וכאשר הוא טעם מן המרק נאנח ואמר: 'אי, זה מזכיר לי את המרק של אמא...'.

אנחנו 'עוברות' באוכל. תמצית אהבתנו מתערבבת במאכלים, וכוונתנו מרוממת את המזון ומזינה את הנשמה. 'ולוואי', נהגה לומר אשתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, 'שלוי יצחק שלי יכוון בבציעת החלה כפי שכיוונתי בהכנתה...'.

עלינו לעמול על הכנת כלים. טירחה בערב שבת בונה את הכלים להכיל את אור השבת. ככל שמתייגעים יותר בהכנות, הכלים מתרחבים. הן בהכנת 'כלים' כפשוטו, כפי שיעץ הרבי מליובאוויטש לאם ששאלה אותו כיצד לקרב את בנה: 'ערכי את שולחן השבת בפאר והדר מיוחדים...', והן בהכנת כלים רוחניים. עלינו לחלום, ולא לוותר על החלום. לרצות יותר, להתפלל לזכות, לבכות בהדלקת נרות, לומר ליקוטי תפילות, ללמוד פרשת שבוע וחסידות על מהות השבת, לצעוק, להתחנן, לרצות, לרצות, לרצות קדושה.

ומי שטרחה בערב שבת, תרפה בשבת, 'כאילו כל מלאכתה עשויה'.