התוועדות / הרב עדין אבן ישראל

איך האחר מגביר את האישיות שלי?

 

נוסח התפילה כתוב בלשון רבים. משמעות הדבר היא, שמבנה התפילה הנכון הוא תפילת הציבור. מה משמעות המושג "תפילת הציבור"? ובאופן פרטי, כאשר אני בא להתפלל בציבור, כיצד אני נעשה לאחד מן הציבור?

 

לפעמים אני מגיע ומיד מרגיש חלק מהציבור המתפלל, מרגיש גם את תפילתם של אחרים באופן ישיר - אני שומע ורואה אותם - וזה מחמם את הלב. יש מקרים אחרים, בהם אדם בא לאיזה מקום, והוא מרגיש זר גמור.

אתה בא לאיזה מניין נורמלי, ואינך מתפלל לאט, ובכל זאת הם עוקפים אותך. הרי להגיד מה שכתוב בסידור זה לא קשה, אפשר לעשות את זה במהירויות מדהימות. אמרתי לאחד כזה שהיה מתפלל במהירות עצומה, שהוא לא הלך למקצוע הנכון. אם הוא מצליח להגיע מכאן עד השמיים בחמש דקות – הוא היה צריך להיות באווירונאוטיקה. לעומת זאת, הייתי פעם במניין רציני, דווקא באמריקה, התפילה ביום חול לוקחת להם יותר משעה. זה לא עשרה אנשים בודדים שעומדים יחד ורק יוצאים בזה ידי גדר ההלכה.

זכורני שהייתי בתל אביב, מישהו אמר בדיחה על העניין: מי בא לבית הכנסת? "מקבלין דין מין דין" חלק קבצנים שאומרים קדיש, חלק אחר בעלי קדישים ויארצייט "בשמי מרומא עילאה", ופה ושם יש איזה מישהו שבא להתפלל. התפילה הזו מבחינה פורמלית היא תפילת הציבור לכל דבר. אבל מבחינת המשמעות של התפילה, זו לא תפילה מרוממת. זו תפילה בה כל אחד נמצא בעולם אחר, בעולם שלו, רק מגיע ויוצא ידי חובה.

ציבור זה עדה של ישראל. עדה, אין אלו יחידים שנמצאים בתפזורת, זו עדה שמתפללת ביחד, והיא בעצמה חלק מהתפילה. באיזשהו אופן, אנחנו מתפללים יחד. היחד הזה הוא עניין גדול. זה לא רק אהבת ישראל ודיבוק חברים, אלא דבר שמרומם אותי ועושה את התפילה לעניין אחר. זה דבר שיכול לבוא במקרה, בטעות, אדם יכול להגיע למקום, ולומר "אני מרגיש טוב, אני מרגיש חלק מהעדה שמתפללת".

חלק מהעניין הוא שאנשים שאני מתפלל איתם הם שותפים שלי. אז אני לא יכול להיות חלק מהם אם אני שונא אותם. אם תתפלל במקום כלשהו ותהיה לך מועקה, מצא מקום אחר שבו אין לך מועקה.

אני זוכר שקראתי פעם עיתון של תיאוריה צבאית, דובר שם על צנחנים שנופלים באיזה שדה. יכול להיות שצנחן שנופל לא רואה אף אחד מסביב ולכן הוא מרגיש חשוף מכל צד. שאף אחד לא שומר עליו. לא משנה כמה אנשים יהיו, כל אחד מרגיש יחיד. אבל אם יש ארבעה, והם יודעים שהם יחד, הם הופכים מארבעה בודדים ליחידה, שיש לה כל מיני יתרונות. תפילה היא לא בדיוק אותו דבר. אבל האדם שנמצא בקבוצה כזו מרגיש אחרת.

שלמות העניין היא שיבואו אנשים, שקשורים אחד לשני ואכפת להם אחד מהשני. זה לא אומר שכל אחד צריך לחשוב על כל צרותיו של אדם אחר, אבל שתהיה מודעות אחד לשני.

 

יש לי קרובים בצרפת, באתי לביקור והחליטו להתאסף יחד. ישבנו שם, חלק מהנוכחים היו אנשים שפגשתי כמה פעמים, וחלק ראיתי אולי רק פעם אחת בחיי, מאיפה נכיר אחד את השני?

היו שם כל מיני בריות. והיה שם דבר מוזר, האנשים לא היו קרובים כל־כך, אבל הרגישו כמו משפחה קרובה. לפעמים הדברים האלה פועלים. אנחנו לא מאותו תחום ולא דוברים את אותה השפה, ובכל זאת, בפעמים המעטות שיצא לי לראות אותם, הייתה שם קירבה ואחדות.

כשאני בא לבית כנסת, לפעמים יש הרגשה כזו, שאנחנו מאותה משפחה. יש לנו קירבה מעבר להיותנו בני אברהם יצחק ויעקב. זה גורם שהתפילה של כל אחד ואחד נעשית תפילה הרבה יותר חזקה.

 

לפעמים מצרפים כמה בטריות יחד, ואז הן מרוקנות זו את זו. אבל אם מסדרים אותן בצורה מסוימת, המתח שלהן עולה. כך במניין, אם אסדר את האנשים בצורה מסוימת המתח יעלה. זה שאנחנו נמצאים ביחד, זה מעלה את המתח הפנימי, אומנם לא תמיד באופן שאנחנו רואים.

יש סיפור על הבעל שם טוב, שכשהיה רוצה משהו היה יושב עם תלמידיו ואומר להם לשים ידיים אחד על כתף השני, והסמוכים לו שמו עליו את ידיהם. בכזה מצב הייתה יכולה כל החבורה להגיע למעלות גבוהות יותר. זה לא עשרים או שלושים אנשים שיושבים במבודד זה מזה, אלא זו, מה שנקרא – קהילה.

הנקודה בתפילה היא שאנשים נמצאים ביחד. לפעמים היחד הזה הוא חיצוני בלבד - כמו לאסוף עשרה אנשים בעלי תעודות זהות עוקבות - מה זה אומר? שום דבר. באיזה מידה נוצר יחד? אני לא מדבר על הרגשה טובה, הנושא שלי הוא איך האחר מגביר את האישיות שלי? כשאני נמצא לבדי אז אני נשאר עם הרגשה של ה"בדד ישב מחוץ למחנה".

 

השם  "בית כנסת" – הוא דבר מעניין. אנחנו לא קוראים לזה "מקדש מעט" ואפילו לא "בית תפילה", קוראים לו "בית כנסת". מה זה? מקום שבו כל מיני בני ישראל מתכנסים יחד.

זה דומה להדלקת אש באמצעות זכוכית מגדלת. הזכוכית היא מכשיר שמכנס את הקרניים הבודדות, עד שהן הופכות למוקד, ולמוקד הזה יש הרבה כוח. המיקוד הזה, הוא עצם העניין של מה שעושים בבית הכנסת. באים עשרה מצורעים עומדים ומתפללים - השאלה היא האם במקום הזה נוצרת אש? אם אנשים רוצים לעבוד על זה - יש כל מיני דרכים ליצור את האש, כמו לשיר יחד. מפעם לפעם אפשר לראות מה קורה כשהכינוס הזה מצרף אנשים, שכל אחד לבדו היה ברייה בודדת, להיות יחד.

לפני הנחת תפילין יש נוסח שאומרים: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא... ביחודא שלים בשם כל ישראל". נכון שאני מניח תפילין על הראש שלי ולא על הראש של מישהו אחר, וגם לא מתפלל בפה של מישהו אחר, אבל למרות זאת אני עושה את זה בשם כל ישראל.

אני מדבר על העניין הזה של משפחה. אם משפחה, אני יכול להרגיש את כולם וגם להרגיש כל אחד בפני עצמו. מאותה סיבה עושים מחיצה בין גברים לנשים בבית כנסת. בית הכנסת הוא מקום תפילה, אני מתפלל עם אנשים, אכפת לי מאנשים, ובתמצית, קורה שם משהו גדול, אנחנו מתחברים יחד, ולכן יש את המחיצה שתשים אותנו במקום אחד. כשאין מחיצה, יכולים להיכנס צלילים אחרים.

כשאני עומד בבית כנסת וכל אחד בפני עצמו, זה משמיע צליל אחר, לא בהכרח גרוע, אבל הוא מופנה למקום אחר. כשאני מנסה להיות עם האחרים, אור באור יחד, אני צריך להיזהר שבתוך היחד הזה לא יכנסו דברים אחרים. כשאני נמצא בבית הכנסת, צריכה להיווצר איזו מנגינה מהשיר של כולם. אם ייכנס צליל זר ייווצר דיסוננס.

בשיתוף תלמידי תקוע