צל"ש לחיילים

אחרי שמונה שנים

כשהייתי בקורס מ"כים היו לי מ"פ ומ"כ שהיה קשה להם שכל הזמן חיפשתי הזדמנויות לדבר דברי תורה ולהזכיר שם שמים.

בקורס מ"כים, בכל מספר שבועות יש סיכום חוות דעת של המפקד האישי שלך.

המפקד האישי שלי דאג בכל סיכום לכתוב: "צריך לבדוק האם הנ"ל ראוי להיות מפקד, מדבר יותר מדי דברי תורה" - ככה היה בסוף השבוע החמישי, בסוף השבוע השמיני וגם בסוף השבוע האחד עשר, וברוך ה' שלא התרגשתי מזה בכלל. הייתי חייל טוב וממושמע, ובכל הזדמנות, ובמיוחד בשבתות, פתחתי בדברי תורה ובהזכרת שם שמים לפני כל המחלקה ולפעמים לפני כל הפלוגה.

כל פעם שמפקד הפלוגה היה שואל אותי: "פרץ, מה שלומך?", הייתי עונה: "ברוך ה', מתחזקים בעבודת ה' יתברך ושמחים בקורס".

כל פעם שהמפקד האישי שלי היה עושה איתי שיחה אישית, הייתי מזכיר שם שמיים בכוונה: "ברוך ה' הייתה שבת מוצלחת, ברוך ה' היה טוב במטווחים". וגם "ברוך ה' לא הצלחתי כל כך באימון האחרון"...

בחג החנוכה היה לנו תרפ"ל – תרגיל פלוגתי, ברוך ה' זכיתי לנהל תרגיל חשוב: הייתי מפקד הרתק, כך שהיה לי קשר והייתי חייב להיות בתיאום עם מפקד הפלוגה.

המ"פ החליט לקרוא לתרפ"ל: "תרפ"ל המכבים". כשהגענו לקפ"ק 1 - לקבלת הפקודות בפעם הראשונה, מפקד הפלוגה שאל אותי: "פרץ, מה דעתך על שם התרפ"ל? עניתי לו: "כל הכבוד מפקד הפלוגה, 'מי לה' אלינו', המכבים נותנים לנו את הכוח לנצח ולהצליח בתרגילים גם היום".

בהמשך, כשכולם נאספו לקפ"ק 2 - מפקד הפלוגה בדק את הקשרים של הקצינים והמפקדים בתרגיל, וגם את הקשר שאני החזקתי. כשהוא פנה אליי בקשר, הוא שאל: "קשר תקין?" – עניתי: "כן קדקוד".

ואז הוא אמר לאוזני כולם: "אז בעזרת ה' יוצאים לתרגיל עם כוחות?" אמרתי: "כן, בעזרת ה' יתברך".

ברוך ה' סיימתי את קורס המ"כים, הייתי מפקד טירונים והמשכתי איתם גם לאימון מתקדם ולקו, ואחר כך הייתי במבצעית והשתחררתי כרס"פ.

לאחר כשמונה שנים התקשר אליי אחד המפקדים שלי מקורס מ"כים, ואמר לי: "שלום פרץ, זה נדב המפקד שלך מקורס מ"כים, זוכר אותי?". "כן אחי" עניתי לו, "מה שלומך?". הוא ענה: "לצערי, אבא שלי נפטר ואני רוצה בבקשה לדעת מה עושים בהלוויה ומה זה שבעה ומה ההלכות".

אמרתי לו: "'ברוך דיין האמת' – תזכיר לי בבקשה איפה אתה גר, אני מגיע ללוות אותך ובדרך אברר עם הרבנים שלי את כל הפרטים".

זה היה פשוט נפלא.

אותו מפקד שדאג בכל סיכום בקורס מ"כים לכתוב: "צריך לבדוק האם הנ"ל ראוי להיות מפקד, מדבר יותר מדי דברי תורה", הדברים של עצמו נכנסו ללבו ולמוחו, ואחרי שמונה(!) שנים הוא נזכר שיש איזה יהודי שאולי יסכים לעזור לו בהלוויה ובשבעה של אבא שלו.

מעשי אבות סימן

בשבוע שעבר למדנו איך אברהם אבינו הצליח להרגיל את אליעזר עבדו להזכיר בפיו כל הזמן שם שמים. זה פשוט נפלא, אליעזר עושה את שליחותו בנאמנות, פונה לה' יתברך בבקשה, משתחווה לפני ה' כהודאה על הצלחתו וכשמספר את הסיפור למשפחת רבקה, חוזר ומדגיש בפיו שם שמים, עד שזה משפיע על לבן ובתואל, והם בעצמם מודים "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'".

בפרשתנו, כשמגיע יעקב אבינו עם המטעמים והלחם לאביו, יצחק מתפלא: "מה זה מהרת למצוא בני, ויאמר כי הקרה ה' אלקיך לפני" - מוזר ליצחק אבינו שעשיו מזכיר שם שמים, והוא מבקש למשש את יעקב, כדי להיות בטוח שזה עשיו. "הקול קול יעקב" - שמזכיר שם שמים. רש"י כותב במפורש: "אמר יצחק בלבו, אין דרך עשיו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר 'כי הקרה ה' אלקיך'".

"מעשי אבות סימן לבנים" - מעשי אבותינו הקדושים טבועים בנו ומזכירים לנו איך עלינו לנהוג, לחשוב ולדבר.

מה סוד ההצלחה? שם שמים! לקרוא בקול גדול בשם ה'.

הרמב"ם כותב:"והתחיל (אברהם אבינו) לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם ולהודיעם שיש אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות... ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו... ויצחק הודיעו ליעקב... ויעקב אבינו לימד בניו כולם... ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'...".

אני הקטן חושב שבמיוחד היום חייבים לחזור ולקרוא בקול גדול: "ה' הוא האלוקים", "הכל ברא לכבודו", "בכל דרכיך דעהו", שיהיה ברור, בוודאות מוחלטת, שכל חיינו הם "למענך אלוקים חיים" ולא לשום מטרה אחרת!!!

עד כמה? עד שאפילו עבדים כמו אליעזר – שם שמים יהיה שגור בפיהם, ואפילו רשעים כמו בתואל ולבן – יודו ויכירו בשם שמים ויתבטלו כלפיו.

 

אחים יקרים ואהובים!

כמה שיותר להזכיר שם שמים!

כמה שיותר לדבר בדברי תורה!

כמה שיותר לגרום ששם שמים יהיה מתאהב על ידינו!

ויהי רצון שיהיה שם שמים שגור בפינו תמיד – כל חיינו!