סדרות / הגיון ליבי

אור מפני חושך וחושך מפני אור

התפילה האחרונה ביום היא תפילת ערבית, ואולי היא בעצם הראשונה?

האבות תיקנו את התפילות ויעקב, השלישי שבאבות, תיקן את תפילת ערבית. התפילות הן גם כנגד הקורבנות, ותפילת ערבית היא כנגד אברי ופדרי קורבנות היום שנשרפים על גבי המזבח בלילה, מה גם שבקורבנות הכלל הוא ש"הלילה הולך אחרי היום", ומזה ברור שתפילת ערבית היא השלישית והאחרונה.

אבל כשחז"ל מקשרים את הפסוק של דוד המלך "ערב ובוקר וצהריים אשיחה" אל שלושת התפילות (ברכות לא), אנחנו רואים שערבית היא הפותחת, ככל מקום בתורה בו הערב פותח את היום החדש, "ויהי ערב ויהי בוקר" וכדברי הגמרא "ברישא חשוכא והדר נהורא" (בהתחלה חושך ואחר כך אור).

אז האם ערבית היא סיום או התחלה, ובכלל למה זה משנה? בחסידות מוסבר שאלו שתי בחינות בערבית.

הרשות לקפוץ

הפירוש הגבוה אומר שהחושך של ערבית הוא החושך הנעלה מהאור. לאחר שתפסנו וראינו את כל מה שאנחנו מסוגלים, אנחנו מגיעים אל מקום שנעלה מהשגתנו, "ישת חושך סתרו" ו"יושב בסתר עליון". בגלל עליונותו של האור הסתום הזה, תפילת ערבית היא רשות, איננו מצווים להגיע אליה מפני שאין הדבר בידינו. אנחנו מתפללים, והדרגה הגבוהה הזו מושפעת עלינו במתנה מלמעלה. האברים והפדרים של הקורבנות, נשרפים בלילה מאיליהם, ללא עבודת הכוהנים, ויעקב אבינו איננו רק האחרון שבאבות אלא גם ה"בחיר שבאבות" בלשון חז"ל, וכנגד התפארת שלמעלה מהחסד והדין.

הלימוד בגמרא על תפילת ערבית הוא מהלשון "פגיעה" שנאמר אצל יעקב אבינו: "ויפגע במקום וילן שם", ו"אין פגיעה אלא תפילה". בשונה מ"שיחה" שנאמר בתפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה", או לשון "עמידה" אצל אברהם בתפילת שחרית: "אשר עמד שם" שהן לשונות שהקשר בינם לבין התפילה ברור, הרי שלעניין ערבית נוקטים בלשון "פגיעה" שלכאורה לא ברור הקשר בינה לבין התפילה.

הפגיעה היא פגישה עם ה' ב"אתערותא דלעילא" ולא בכוחנו, כאילו פגישה באקראי. ממש כמו הפירוש של "ויפגע במקום" - "קפצה לו הארץ". דרגה שאיננו מדודה לפי צעדיו של האדם, אלא קפיצה ודילוג.

כברייתו של עולם

הכיוון ההפוך הוא שהחושך נמוך יותר מהאור שיגיע אחריו. האדם עמל בחושך בשביל להגיע אל האור, "ויהי ערב ויהי בוקר". מהבחינה הזאת ערבית מבטאת את עבודת האדם בכוח עצמו, כשאין סיוע והארה מלמעלה. לעומת הפירוש הקודם, בו איננו מצווים על ערבית כי היא למעלה מכוחנו והיא רק הארה מלעילא, כאן אנחנו אומרים כי ערבית היא רק בכוחנו ללא הארה כלל. איך יתכנו שני פירושים סותרים כל כך לאותה התפילה?

מחזוריות

בעבודת ה' כל סיום הוא התחלה. בחושך יש עוצמות של אור גבוה ויש גם את ממד החושך שלפני האור. הגענו לדרגה הכי גבוהה, למעלה מפסגת היום הקודם, ויש לנו כח לצאת שוב לדרך חדשה, בה אנחנו עדיין מגששים באפלה.

על המחזוריות הזו בנויה כל עבודת ה' שלנו, רצוא ושוב, עולים הכי גבוה ונזרקים שוב למטה בשביל לעלות גבוה יותר. זוהי כוונת המילים הפותחות את ערבית "גולל אור מפני חושך", הקדוש ברוך הוא גולל את האור לכבוד החושך הנעלה ממנו. ו"חושך מפני אור" זה חושך רגיל, שיש לנו בלילה, הקודם לזריחה שתצעיד אותנו קדימה. וכך אנו מתעלים, מתעלים יותר, וממשיכים להתעלות. כל ירידה היא התקדמות אל מקום נעלה יותר.