אבקשך - משדרגים את עבודת ה'

אוצרות

בטור שעבר עסקנו בגבולות שלנו, בתכונות ובנטיות הנפש שמגדירות מה הם האתגרים שקיבלנו בעבודת ה'. למדנו להרים ידיים אל הקב"ה, להפסיק להתקומם נגד הגבולות שהקב"ה בטובו החליט להציב לנו, ולהתחיל לשאול איך אנחנו עובדים אותו מתוכם.

הפעם בעזרת ה' נעסוק בצלע השלישית של ה"מצוי" שלנו – האוצרות.

אחד הסיפורים של ר' נחמן מברסלב בסיפורי מעשיות, "מעשה משבעה בֵּעטלֵרס", עוסק בשבע דמויות שלכל אחת מהן יש מום – אחד עיוור, אחד גיבן וכו' – והסיפור חושף איך המעלה הכי גדולה של כל אחד מהם היא דווקא התחום בו הוא בעל מום.

רבי נחמן מלמד אותנו הנחת יסוד מאוד מאוד חשובה ולא טריוויאלית: שדווקא בנושא שבו אנחנו מגלים בעצמנו מום, מגבלה, שם טמון האוצר הכי גדול שלנו. וזה עוד לא ב"רצוי" שלנו – במדרגות שאנחנו רוצים לעלות אליהן; זה חלק בלתי נפרד מה"מצוי", ממה שאנחנו עכשיו! ממש "כי קרוב אליך הדבר מאוד"...

אוצרות - מצוות אהבת ה'

יש מצווה דאורייתא, אולי המצווה הכי נלמדת בתורה - מצוות אהבת ה'. בכל יום אנו מזכירים אותה לפחות חמש פעמים: פעמיים בקריאת שמע של שחרית: "ואהבת את ה' אלוקיך", "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ... לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם"; פעמיים בקריאת שמע של ערבית; ופעם אחת בקריאת שמע שעל המיטה. מי שאומר בקריאת שמע שעל המיטה שתי פרשיות מגיע לשש, ומי שאומר קרבנות לפני שחרית (לפי נוסחי האשכנזים) מגיע לשבע. שבע פעמים ביום מזכירים את מצוות אהבת ה'. אין עוד מצווה כזאת בתורה.

אחד החלקים של מצוות אהבת ה' הוא: "בְכָל מְאֹדֶךָ". המשנה במסכת ברכות מפרשת: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'... דבר אחר: 'בכל מאדך' - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד". והגמרא מפרשת את המילים הללו: "בכל מידה ומידה - בין במידה טובה בין במידת פורענות".

מידה טובה, לדוגמה, זה אחד שאין לו יצר אכילה, הוא מראש אוכל רק מה שצריך לבריאות של הגוף. יש אנשים שאם אומרים להם על משהו שהוא בריא - מיד זה טעים להם, ומה שלא בריא - מיד זה לא טעים להם. מי שקיבל מבנה נפשי כזה זו ודאי מידה טובה ויש להודות עליה לה'. אבל גם מי שאוהב לאכול דווקא מה שלא בריא – שזו ודאי מידת פורענות – גם הוא צריך להודות על זה לה'.

אבל מה הדרך הכי טובה להודות באמת על הרעה? – לגלות שבאמת היא כולה טוב אלוקי. ככל שאני מצליח לראות יותר איך זה לטובה - כך היכולת שלי להודות על כך גדֵלה, מאליה. זה פשוט. לכן, לראות את הטוב שברע זה סניף מרכזי של מצוות עשה דאורייתא של "בְכָל מְאֹדֶךָ".

מכסה עתיק

האמת היא שיש כמה סוגים של אוצרות. אנחנו נתמקד בסוג אחד – באוצרות שאנחנו יכולים לגלות אם נסתכל מזווית חדשה על הגבולות – אבל לרגע ניגע בעוד אחד, כדי לטעום אם העוצמה שלו.

בפרק א' של 'כנפי רוח' בסעיף ס"ט הרב כותב (בקיצור קל):

כשמרגישים איזו פחיתות של מידה רעה בפנימיות הלב... אין להחליט על פי הסקירה הראשונה שהמידה הנדמית לרעה היא רעה. אלא כיון שלפי הסקירה הישרה הרי התכונה מוכרת לרעה, צריכים לכובשה, להעלימה, לכסות עליה בתורה ובמעשים טובים. תחת המכסה העתיק הזה הרי היא מתפתחת באופן טוב, והיא מזדככת ומסתננת, ובהמשך הזמן תופיע באור בהיר של מידה עליונה טובה...

יש 'גבולות' – מידות ותכונות שליליות – שקשה לראות שטמון בהם אוצר, ויש לכבוש אותם ולכסות עליהם במצוות ובמעשים טובים (כמובן שזה לא עומד בסתירה להתבוננות נכונה על הגבולות כמו שלמדנו, ועוד ניגע בזה).

הרב, במילים "המכסה העתיק", רומז פה לנקודה פנימית מאוד. בדרך כלל במילה "עתיק" מתייחסים לסודות הכי כמוסים של פנימיות התורה, כדי לבטא שהסוד מועתק לכאן ממקום אחר לגמרי, ולכן הוא חייב להישאר מכוסה.

הרב מלמד אותנו שיש 'גבולות' שאת האוצר שגנוז בהם האדם לא יכול למצוא בעצמו. כפי שהם נראים לעינינו הם רק מפריעים לנו בעבודת ה', ועלינו מוטל להתמודד מולם, ולכסות עליהם בתורה ובמעשים טובים – אבל, אומר הרב, תחת ה'מכסה' של תורה ומעשים טובים, יכול לצמוח טוב מן המידה הרעה בעצמה.

ר' צדוק הכהן מלובלין כותב על כך בכמה מקומות, ובאופן דומה שמעתי פעם מאדם מיוחד במינו שזכיתי להכיר, מטפל ירא שמים שמטפל גם בפגם הברית: מי שיש לו נטייה להיכשל בענייני צניעות, בפנימיותו הוא מוכשר יותר מאחרים להיות קדוש עליון – אלא שרק תחת הכיסוי הנכון והעבודה הנכונה הטוב הזה יכול להתגלות.

זה ממש עומק עומקים, אבל אנחנו חוזרים להתמקד באוצרות שאנחנו יכולים לראות בעיניים שלנו ממש...

האוצר מתחת לגשר

יש עניינים בעבודת ה' שבמבט ראשון נראה לנו שהם חסרונות שלנו, אבל אם נתבונן מזווית חדשה, נגלה שקורן מהם אור. ולפעמים נגלה אפילו יותר מזה – שיש בגבול מעין איתות שאנחנו צריכים לטפס למדרגה גבוהה יותר ממה שחשבנו. הרב זצ"ל מסביר ככה את הביטוי "עלה – והצלח"; הסיבה שאתה נכשל היא מפני שאתה ממוקד במדרגה שהיא נמוכה מזו שראויה לך; רק אם תעלה למדרגה יותר גבוהה תצליח. לפעמים השחרור מהגבול הוא כשאתה מבין שניסיתי לעוף עם כנפיים קטנות מדי, ואז אתה מעז ופורס את 'כנפי רוח' שלך.

היה לי תלמיד בישיבה שאמר לי שהוא לא יכול ללמוד עיון. הוא ממש סבל בסדרי העיון, ותמיד היה מסתכל בשעון מתי ייגמר הסדר. לאחר זמן הוא עבר ללמוד בכולל אחר ובמקביל למד אימון, ויום אחד הוא בא ומספר לי שנפתחו לפניו שערי העיון. איך זה קרה? באימון שאלו אותו "עיון לא, אבל מה אתה כן אוהב?" והוא ענה: "אני אוהב ללמוד משנה". הבחור התחיל ללמוד רק משניות, ונתן לעצמו את הזמן לחשוב, ופתאום הוא גילה שהוא אוהב ללמוד עיון. מתוך ההתבוננות שלו בלימוד המשנה הוא התחיל לפתוח ראשונים ואחרונים, ופתאום הוא פתח את כל הספרים שעד אז הוא נמנע מלפתוח.

מה שהיה נדמה כמידה רעה פתאום התהפך לטובה, הוא חשב שהוא לא טוב בלימוד עיון כי הוא רוצה דברים פשוטים, משנה – ובסוף הסתבר שהקושי ללמוד עיון הוא דווקא בגלל שיש לו כישרון לעיון והוא היה זקוק לחשיבה מבפנים ולא רק להלעטה מבחוץ.

קורה לפעמים שבחור מגיע לישיבה ולא מצליח לשבת ללמוד, כל הזמן יש לו קוצים, הוא בטוח שזו מידה רעה והוא ממש מתוסכל מעצמו – ובסוף הוא מגלה שיש לו נטייה חזקה לגמילות חסד, וכל השליחות שלו בעולם היא לעשות טובה לאחרים. כשהוא ניסה להיות חלק מעמוד התורה ("על שלושה דברים העולם עומד"), כל הזמן ניסו לרמוז לו משמיים שזה לא מקומו, שהוא שייך לעמוד החסד. לבוא לשמוע שיעור, לקבוע עיתים לתורה - זה כן. אבל שכל היום וכל הלילה תעסוק בתורה? זה שייך לאנשים אחרים, ואתה צריך לעשות חסד.

אם כן, מה שנראה בעינינו כמום יכול לנבוע מהמעלה שלנו, כמו הבחור שגילה שהוא לא יכול ללמוד 'עיון' מאחרים כי הנטייה שלו היא להיות 'מעיין' בעצמו; או להתאים למעלה שהסתתרה מעינינו, כמו זה שנאבק על מידת ההתמדה בתורה, עד שגילה שהמידה שהייתה חיסרון בעולם התורה היא מעלה גדולה בעולם החסד.

וכאן חשוב שוב להפריד בין רובד ה'מצוי' לרובד ה'רצוי'. בהחלט ייתכן שברובד ה'רצוי', שעוד לא התחלנו לגעת בו, אותו בחור יעשה עבודה מול ה'גבול' שלו ויפתור את הקושי שליווה אותו – אבל עדיין, ברובד ה'מצוי' הוא יכול למצוא אוצר אמיתי דווקא בתוך אותו 'גבול'.

אל האוצר הנסתר

מה שאנחנו רוצים זה לקחת את ה'גבול' שהכי מכביד ומעיק עלינו בעבודת ה', ודווקא בתוכו למצוא אוצר שנוגע בעומק האישיות שלנו. זה לא תמיד קל; צריך להרגיע את הנפש מהמועקה שגורמת לה ההתעסקות ב'גבול', צריך לחשוב מחוץ לקופסה – אבל בסוף הפרי מתוק. נפרט עכשיו כמה כלים שיכולים לעזור לנו להיכנס לחיפוש האוצר שלנו.

משפט מכוון: מחקרים פסיכולוגיים הראו שהמילים שבהן אנחנו משתמשים משפיעות על התודעה שלנו. כאשר עומדים בפני פתרון משימה, אם משתמשים במילים שמעודדות יצירה – התוצאות תהיינה יצירתיות יותר באופן מובהק, וכן הלאה. המשימה שלנו היא שכל אחד ימצא אוצר נסתר בתוך הגבול שלו, והאוצר עמוק וסמוי מן העין. לכן נתחיל לנסח ולומר לעצמנו משפט כמו: "אני מחפש אוצר יקר ומשמח שטמון עמוק, במקום נסתר מן העין, בתוך ה'גבול' שלי". כשאני אומר את המילים הללו וחושב עליהן, זה עוזר לתודעה שלי להתכוונן פנימה, ולהגיע למקומות שהיו סמויים מהעיניים.

עזרת חבר: דרך נוספת שעוזרת לשחרר את החסימות ולהיכנס אל מאחורי הפרגוד של ה'גבול' היא להיעזר באחרים. למצוא חבר או אדם אחר שמכיר אותך ויש לו עין טובה, לספר לו על הגבול שלך, ולשאול אותו אם הוא רואה אוצר טוב שטמון בו. מן הסתם רוב האנשים ימצאו דברים שהם בעיניהם אוצרות אבל הם לא נוגעים לך בעומק הלב. אלה לא האוצרות שלך. אבל אז יכול להגיע אחד שיקלע בול, והאוצר שהוא מצא ייגע עמוק בתוכך ויאיר לך באור יקר את חשכת ה'גבול'.

אוצר קטן: עוד דרך היא לא לחפש אוצר ענק ומהפכני אלא דווקא משהו קטן. האוצר חייב לגעת לנו בעומק הלב, אבל הוא לא חייב גדול ומהפכני. העיקר הוא התחושה של ההיפוך מ'גבול' ל'אוצר', ולפעמים דרך ההיפוך הקטנטן ייפתח לנו עולם חדש.

משפט עוצמה

אחרי שנמצא בתוך הגבול שלנו אוצר, או כמה אוצרות, סיכום התהליך יהיה בבניית "משפט עוצמה". משפט עוצמה צריך לסכם בתוכו את הגבול שלנו, את הכאב והתסכול שספגנו מן התוצאות המבישות של המלחמה בגבול, ואת מציאת האור של האוצר דווקא מתוך אותו הגבול.

זה לא משפט שיוצרים ברגע אחד, צריך לדייק וללטש אותו כדי שיהיה אמיתי ולא מזויף, חיובי ולא שלילי, עמוק ולא שטחי – וכדי שהוא ישקף באופן הכי חד את ההיפוך שעוברת הנפש בין הכאב שמלווה את הגבול, לבין השמחה שבאוצר. משפט נכון יראה לך שאתה בן מלך שעשוי מאבנים טובות, והנה אבן טובה, ואתה תגיד "וואו, זה נכון"...