התוועדות / הרב עדין אבן ישראל

אהבה, געגועים ואש

ירושלים נחרבה באש של שנאה, ואבני הברזל ואנשי הברזל שלה יימסו באש גדולה של אהבת אמת • בירושלים יש נקודת פנים, הכל מתאחד בה, כל האנשים וכל העולמות • ומה היה סוד הצלחתו של בית החולים לתינוקות?

יש עניין כזה, שהוא חלק מהעניין של בניין ירושלים, בין ירושלים של מטה, בין ירושלים של מעלה: יכול להיות שאני חושב, שאני ועל־ידִי, ועל־ידי האופן שלי, דווקא כך היא הדרך הנכונה; אבל אדם צריך לקבל בשמחה לא רק את הדרך של עצמו. דוד המלך יודע שהוא לא יכול לבנות את המקדש, ובכל זאת "שיר המעלות לדוד – שמחתי באומרים לי בית ה' נלך"; אפילו אם הם אומרים "מתי תמות" - בסדר; יש דברים כאלה, יכול להיות שאני הייתי רק הקדמה, שהייתי רק מבוא לאיזשהו דבר, ואחר כך יבוא מישהו אחר, ואני יכול לשמוח בזה.

"שמחתי באומרים לי" - יהיה מי שיהיה. יכול להיות שיאמרו לי את זה אנשים שלא אוהבים אותי, או אנשים שאינני אוהב, ובכל זאת, שמחתי. משיח בן יוסף איננו מקנא במשיח בן דוד שיבוא אחריו. משיח בן יוסף מוכן לקבל את העניין הזה, שהוא יילחם והוא לא ינצח; הוא מוכן לקבל את העניין הזה שיש דרך, שהיא אולי דרך מסובכת ודרך כאובה, והוא לא יגיע עד לסופה.

"בית ה' נלך", נלך, למרות שהם מוחקים אותי לגמרי מן העולם. אני יכול לשמוח, יכול לצאת מהעניין מאישי שלי - מה אני רוצה לעשות, ואיך אני רוצה לעשות - ואני יכול לצאת, ולשמוע שיש דרך אחרת. גם אם הדרך דורסת אותי, בכל זאת - "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך".

 

אנחנו אומרים על ירושלים - "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". עיר שחוברה לה יחד. ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. למה קוראים לה "כעיר שחוברה לה" ולא, בפירוש, "עיר שחוברה לה יחדיו"? האמת היא שירושלים היא באמת עיר אחת; זה רק נראה כאילו שחוברה לה יחד. ירושלים היא בעצם מהות אחת. כל זמן שאנחנו נמצאים מרחוק, נדמה לנו שיש שתי ירושלים ומחברים אותן. האמת היא, שירושלים של מעלה וירושלים של מטה נמצאות בבת אחת; הן משמשות ונכנסות זו בזו. כשאני הולך פה ברחובות, אני יכול לראות את ירושלים של מעלה זורחת. ירושלים של מטה היא בעצמה כבר ירושלים של מעלה. וירושלים של מעלה, היא צריכה - כמו שאמר רבי נחמן - את הבתים ואת הקרקעות ואת מה שיש בירושלים, וזה ביחד - זה ירושלים.

אומרים ש"ציון", בלשון הקבלה, היא נקודת המלכות. יש נקודה אחת בתוך המציאות, שבה כל מציאות העולם מתנקזת אל נקודה אחת. "ציון מכלל יופי אלוקים הופיע". הקדוש ברוך הוא השתית את העולם כולו מאבן השתייה, בהר המוריה שבירושלים. בציון יש נקודה שבה כל העולם כולו נמצא, כל המציאות כולה, כל ההוויה, נמצאת פה, בנקודה הזאת. ומן הנקודה הזאת, היא יוצאת ומתרחבת, יוצאת ומתפשטת, ויוצרת עולם שלם.

 

אז כאן מתחיל העולם, בנקודה הזאת. וירושלים היא עיר שיש בה מחלוקת, היא עיר שיש בה קטטה, תמיד הייתה בה, "צוה ה' ליעקב סביביו צריו". תמיד הייתה מהומה, מריבה, מחלוקת, קטטה ושנאה, ולא לחינם יש בקשה מיוחדת על שלום לירושלים, "שאלו שלום ירושלים", מפני שירושלים צריכה שלום כנגד העולם כולו.

זו החיצוניות של ירושלים. ירושלים, בחיצוניות, מפולגת לשתי ערים, שלוש ערים, עשר ערים. ככל שנכנסים יותר אל העומק של ירושלים, כך מגיעים אל הפנימיות, ששם יש את נקודת ציון, הנקודה שבה כל הדברים נמצאים באחדות אחת. זהו העניין של "ישליו אוהביך". ברגע שמישהו מגיע להיות מאוהביה באמת - זהו הפתח, המקום הזה הוא הפתח לשמים.

יש חור בתוך המציאות, חור מפולש מן הארץ לשמים, והחור הזה נמצא בתוך ירושלים. מכאן אנחנו מציצים אל העולמות כולם. העולמות כולם מגיעים לנקודה אחת. יש בה נקודת מפגש. הנקודה של ציון, היא "מכלל יופי". כל הכלל, הכליל, של מציאות העולם, הוא כל כולו יוצא מתוך הנקודה שיש בציון, בירושלים, באבן השתייה.

וכשמגיעים אל הנקודה הזו, אז באמת העיר הזו היא לא כעיר שחוברה לה יחד, היא אפילו לא עיר – היא לא מציאות מורכבת שעשויה מבתים וחצרות, אלא היא בעצם נקודה אחת, נקודת הלב של המציאות, שורש המציאות.

"ששם עלו שבטים שבטי י־ה". שבטים, בעצם ההגדרה שלהם, הם ריבוי ולא אחדות. אבל כששם עולים השבטים, איכשהו, ככל שהם מגיעים קרוב יותר, הם הופכים לאחד. בבית המקדש יש שנים־עשר שערים. בכל שער נכנס שבט אחד. אך ככל שמגיעים פנימה יותר, כל אחד מהשער שלו, אז יש מצב שבו אנחנו שוכחים מאיזה שער נכנסנו, ואנחנו נמצאים כולם במקום אחד. זה נקרא "בתוככי ירושלים", בתוך הפנים של הפנים, וזוהי ירושלים של מעלה.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה את העניין הזה, שהעיר תיראה ממש אחדות אחת. נדמה לנו שהעיר הזו עשויה מחתיכות, עשויה משברים, מאנשים שונים. וזה חלק מהעניין של "ישליו אוהביך".

"על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים... תמיד לא יחשו, המזכירים את ה' אל דומי לכם". אוהבי ה' אל דומי לכם. אנחנו צריכים כל הזמן להתעורר - "באהבתה תשגה תמיד". ב"לכה דודי" רואים איך ירושלים, שבת, עם ישראל, גאולת ישראל וכל העולם, לכולם יש שם אחד. הפיוט עובר מאחד לשני, זה כל העניין של "לכה דודי", וכשהוא אומר "ונבנתה עיר על תלה", אז זו העיר ירושלים, עם החצרות, הבתים והאנשים, אבל לא רק העיר, אלא זה כל המציאות, העולם כולו מהפנים של הפנים של ירושלים.

  

אם להגיד משהו על ירושלים הגלויה, ירושלים של מטה... זו העיר שלי, העיר שאני משוגע אחריה ואוהב אותה, אבל זו עיר קשה, אבניה ברזל, היא בנויה מאבנים, ואבניה ברזל. וגם אנשי ירושלים, אבניה ברזל, ממש. הברזל הזה יכול להיות נימוח, אבל הוא צריך שיצרפו אותו. זה מה שירושלים מבקשת. הברזל הזה יכול להתמוסס רק באש גדולה. כשאני רוצה לנגוע באבנים הללו, אם אנסה לשבור את האבנים של ירושלים, את הבעיות של ירושלים, בכל מיני דברים קטנים, זה לא יפעל. "כי אתה ה' באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה". אין לה בנייה אלא באש. פעם חשבו אנשים שזה נכון לגבי ירושלים של מעלה, ועכשיו אנחנו לומדים שזה נכון גם לגבי ירושלים של מטה. גם ירושלים של מטה איננה יכולה להיבנות אלא באש. ומתברר שכדי לצקת את האבנים של ירושלים, את "אבניה ברזל", כדי לבנות אותה ולאחד אותה, צריך הרבה מאוד אש.

אם האבנים לא רוצות להשלים אחת עם השנייה, אם האבנים של ירושלים רבות, לפעמים הן רבות היכן יניח צדיק את ראשו, לפעמים הן רבות מריבה אחרת, והן נזרקות מצד לצד; והן נזרקות, האבנים האלה של ירושלים, מפני שאין מישהו שאוהב, אוהביה עדיין לא נמצאים. ואוהביה הם אלה שיכולים גם לקבל את האבנים באהבה.

כל עוד אבני ירושלים הן פרודות, זהו סימן שעדיין לא הגיעה מספיק אש, שהדבר הזה עדיין לא חימם את העיר כדי שהעיר תתאחד. ירושלים עדיין לא נמסה, לא מתאחדת, לא הכניסו בה מספיק את האש. יש לזה כל מיני השלכות גם בעולמות עליונים, אבל גם קרוב קרוב ומטה מטה – כדי שהעיר הזאת תוכל לחיות, היא דורשת הרבה אהבה, אהבה לחיות בתוכה, ואהבה עוד יותר גדולה כדי לאחד בתוכה את האנשים. "כי אתה באש הצתה", זו הייתה אש של שנאה. "ובאש אתה עתיד לבנותה", צריך לעשות אש הרבה יותר גדולה, כדי שתוכל להמיס את כל המשקעים של שנאה, איבה ותחרות. "שמחתי באומרים לי" – יהיה מי שיהיה. אני יכול לשמוח במישהו אחר ולאהוב אותו, גם אם אני לא מסכים אתו. ופה בירושלים יש, ברוך השם, הרבה הזדמנויות לשנוא ולאהוב. אפשר לצאת פה לרחוב ולהתחיל לאהוב אנשים.

היה מעשה בבית חולים אחד, זה היה בית חולים לתינוקות, שהצליח הצלחה מופלגת. שאלו את מנהל בית החולים מדוע הוא מצליח כל כך. והוא אמר - שכשהוא רואה ילד שלא מגיב טוב לטיפול, הוא אומר לאחות, שאת הילד היה צריכים לאהוב שלוש פעמים ביום.

מדברים על בעיות העיר, כל אלה ששייכים ל"אוהבייך" צריכים לזכור, שזה שהטיפול לא הולך טוב, זה אולי מפני שלא אוהבים את האנשים. יכול להיות שפה המצב מצריך לאהוב אותם יותר משלוש פעמים ביום. וכשיאהבו את האנשים לפחות שלוש פעמים ביום, אז "אם אבן הוא - נימוח, אם ברזל הוא - מתפוצץ", ואז ירושלים יכולה להיבנות.

רבי חנינא בן דוסא התנדב אבן אחת לבית מהקדש. יכול להיות שאנחנו לא יכולים אפילו להתנדב אבן, אבל אנחנו יכולים להתנדב איזו חתיכת מלט, איזו חתיכה, איזה רסיס קטן. כדי שיהיה "שישו איתה משוש" צריך להיות כמו אנשים שרוקדים יחד, כל אחד מחזיק את היד של השני, וביחד יוצרים איזשהו מעגל.

בואו, הבה, נעלה ונקים את ירושלים, נבנה את העיר שחוברה לה יחד. "שישו אתה משוש - כל המתאבלים עליה". להתאבל זה באמת להתגעגע. זה לא מילים. אתה מתגעגע?