אברח ממך אילך

הימים העמוקים בשנה הגיעו, התפילות מרקיעות שחקים ואנחנו רוצים להרקיע יחד אתן, ולפעמים דווקא מרגישים מקורקעים. תפילה היא נקודת מפגש, ולא נוכל לנוע לתוכה בלעדינו, אנחנו עצמנו. לרגל קדושת הימים וקדושת התפילות, ביקשנו לקבל זוויות אישיות - עצות, חוויות, סיפורים ונקודות מבט. בתפילה שנזכה להתפלל באמיתיות

 

אָחוֹת קְטַנָּה |הדסה סאסי

יש משהו חגיגי כל כך בהתחלות, בהזדמנות שניתנת לנו לפתוח דף חדש. ובעיניי, הרגע היפה ביותר, הוא שעת הדמדומים של השקיעה, שבו השנה היוצאת פוגשת בשנה החדשה ובבית הכנסת פוצחים בשירת ״אָחוֹת קְטַנָּה״, הפיוט של ר׳ אברהם חזן גירונדי שפותח את תפילת ערבית של ערב ראש השנה. בזרועות פתוחות אנחנו מקבלים אותה, בניגון מפיח תקווה שכל כולו רצוף אהבה; ״בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה, וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה״, כך ראוי להכניס שנה חדשה.

ועם כל זאת, לא מתעלמים מכך שכאבנו בשנה הקודמת, מלב שנקרע, ולא רק מאריכות הגלות. העבר מנפשנו דאבה, נְחֵה אותנו בְּנַחַת, את האחות שמזה זמן רַב נִזְנַחַת, ועדיין מתוך כל הקושי הִיא עושה את כל שביכולתה כְפוֹרַחַת – כך אנחנו מבקשות, פונות אליו כבת אל אביה וכנערה שמבקשת אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ וחפצה קִרְבַת דּוֹדָהּ.

שבעה בתים בפיוט העדין הזה, אבל מלבד האחרון, כולם נחתמים באותו המשפט: ״תִּכְלָה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ״. רגעים אחרונים לפני שיורדת השנה החדשה, מגיע אלינו הבורא, מפציר ומבקש: ״בבקשה, הניחי לקללות״, כי רק הוא יודע שבשעה ששפתיי משוררות, עמוק בראש אני עדיין מנהלת דיונים של השנה שעברה  –  מולו, מול חברה, מול אמא, חמה, או אחות. ״נקי משקעים שליוו אותך בשנה החולפת. פתחי לי פתח ברגעי ראשית השנה. שחררי כאבים שעצורים בך, נקי אכזבות, כעסים, טינות, אנשים ומצבים שהיו עבורך לא מדויקים. ואולי יותר מכל, נקי את הקללה הקשה ביותר – זו שבינך לבין עצמך, סלחי לך על שיגיונותייך. הביני בת, שלפעמים את כל כך עסוקה בדברים שכבר קרו לך, שאת לא מותירה לי מקום להיות לך לגיבור ולהפליא לך פלא״.

ואחרי שנשיר שוב ושוב, בית אחר בית ״תכלה שנה וקללותיה״, ונערסל את הלב אט־אט כמבקשות ״וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיא״, נפנה את חדריו לכל הטוב שהבורא מתכנן עבורי לשנה החדשה, או אז יגיע הרגע המופלא בו נשמע: 

״חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר - לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר, לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר: סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ״.

moransasi@gmail.com

 

הנוכח והמוכיח

הרב דב זינגר

אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קוֹלֶךָ, וְנִגְלֵיתָ עֲלֵיהֶם בְּעַרְפְּלֵּי טֹהַר. גַּם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל מִפָּנֶיךָ, וּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ, בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי:

מה שנגלה בהר סיני יותר מכל זה ה־אתה -  היכולת של עם שלם לפנות לאלוקיו בלשון נוכח.

נראה שמילה זו היא המילה הנוכחת ביותר בתפילותינו. פעם ועוד פעם אנו אומרים אתה קדוש, אתה חונן, אתה הראת לדעת, אתה בחרתנו, אתה הוא עד שלא נברא העולם, ברוך אתה, ברוך אתה.

אפילו אלי מקפידים התלמידים לדבר בגוף שלישי, 'הרב אמר' אומרים הם בפנייתם אליי, ואילו הקדוש ברוך הוא, האין סוף ברוך הוא, נגלה אלינו ונוכחותו כל כך נוכחת עד שמאפשרת לנו לפנות אליו בנוכח - אתה ולא רק בנסתר – הוא.

ממליץ ל'התאמן' ולכוון במילה זו. לפעמים הדיבור מקדים את הכוונה, אומרים 'אתה' ומנסים להטות אוזן ולשים לב לנוכחות המלאה כל, הנמצאת גם כאן לנגדי. ניתן להמתין מעט עד ש'חשים' אותה באופן יותר מבוהק ואז ממשיכים. ולפעמים הכוונה מקדימה את הדיבור, ניתן להמתין מעט לפני שמוציאים את המילה מהפה ו'לחפש' את תחושת הנוכחות, נותנים לה 'לצמוח' ורק אז אומרים את הביטוי שלה – 'אתה' .

למי שקל יותר ניתן להתאמן על הכרת הנוכח באופן ראשוני בחברותא בשר ודם, ורק לאחר מכן לעבור לריבון העולם. מחלקים תפקידים מראש, אחד נוכח ואחד 'מוכיח', ויושבים יחד כמה דקות. הנוכח נוכח ומנסה להתרכז בעצם קיומו. המוכיח קשוב, מנסה לחוש את עצם נוכחותו של חברו - לא מה הוא חושב, לא מה הוא רוצה, לא מי הוא או מה הוא או אפילו כמה הוא חכם־יפה־נחמד־וטוב, אלא לחוש בעצם הנוכחות עצמה, לתת לה לפגוש בו, להכות בו, לעבור דרכו, לאפוף אותו. כשהוא מרגיש מוכן פונה החש אל הנוכח ואומר לו אתה, אתה - כך פעמיים, שלוש, עשר פעמים. הפנייה אל השני כאתה אינה יוצרת את הנוכחות אלא היא הכרה בממשות שלו, התעוררות לעצם קיומו. מכאן ניתן לחזור אל התפילה, לפנות אל מי שהוא הנוכחות עצמה ולומר לו - ברוך אתה.

בימים אלו יצא לאור ספרון שכתבתי העוסק בשכלול יכולת ההתפללות - תכון תפילתי.

 

 

תפילת בני הדודים
 דוד

לא מאחל לאף אחד את התחושה הזאת. בכל שבת וחג להגיע עם אשתך האהובה לבית הוריך, ולשבת לשולחן עם שלוש אחיות רווקות.

מביך, וכואב. מאוד כואב.

הן לא היו היחידות במשפחה שלנו. עוד בן דודה ובת דודה חגו סביב שנת הארבעים שלהם, ושום ישועה לא נראתה באופק.

ואז הגיעה היוזמה. הולכים להתפלל!

סימסנו לבני הדודים שנפגשים בקבר רחל, עוד כמה טלפונים לתיאום טרמפים, ויצאנו כל המשפחה כולל בני־הדודים והאחיינים לחצי יום תפילה בקבר רחל ובכותל.

התפילה הייתה מאוד עמוקה. לכולם היה אכפת, והיה ברור שזה סיפור רציני. אין לי ספק שגם סבא וסבתא התפללו ממרום.

עברו חודשיים. אחותי מצאה מישהו! הם התחתנו. ואז עוד אחות! אחרי שנה יצאנו שוב כל המשפחה. ואחרי שנה שוב. בקיצור, כל חמשת הרווקים המשפחתיים שלנו – התחתנו!

מי היה מאמין שאחותי הרווקה הנצחית, המיואשת והמייאשת – תחבוק תוך חמש שנים חמישה ילדים??

ברוך ה' נושענו.                       

 

 

התפילה שלא אשכח כל חיי   |  רן שריד

בגלגולי הנוכחי כבוגר ישיבת רמת גן החסידית, שרואה בימים הנוראים רק אהבה וקרבה, כנראה לא אוכל כבר להתפלל את אותה התפילה. מדוע? כי אותה התפילה נוראת ההוד הייתה תוצאתה הישירה של מידת היראה והפחד ואף יראת העונש, שכבר שכחתי מזמן את טעמה. לא אוכל – ואולי חבל.

כדי לספר עליה אצטרך לחזור כ"ז שנים אחורה. הייתי נער בן שש־עשרה. כבן למשפחת רבנים ומחנכים למדתי בישיבת היוקרה של הציבור התורני־לאומי, ישיבת מרכז הרב לצעירים, המכונה ישל"ץ. החינוך גם מן הבית וגם בישיבה היה ברוח הרב קוק אך לא מעט ספוג ומושפע מתורת המוסר הליטאית. המשמעות של זה הייתה שבכל פעם שהגיע חודש אלול הייתי נתקף בחרדת יראה, לרגל ההתקרבות של ימי הדין. נער הייתי. כשנתיים לפני כן לקה אבי בשני אירועי לב, וזכרתי עד כמה חיינו יכולים להיות תלויים על בלימה. האמנתי בלב שלב שיום דין כשמו כן הוא – אתה נידון לשבט או לחסד על פי מעשיך. וכנער מתבגר שדמו תוסס בקרבו ויצריו בשיא תוקפם היה נדמה לי שיש לי הרבה ממה לחשוש.

לכן, באותו חודש אלול שרוי הייתי בקריאת הרבה ספרי מוסר ואף ספר אורות התשובה לא מש ממני. הצרה הייתה שככל שהרביתי לקרוא כך גם הספקנות חלחלה, ואז התאמצתי יותר וזה הוביל ליתר תסכול. פחדתי מן הספקנות והכפירה שהופיעה לה משום מקום דווקא בהופעת מאמץ היראה. וכך נוצר מעגל קסמים של לחץ בלתי נגמר של חרדה ויראה, ומאין יבוא עזרי.

הגיע ראש השנה. בישיבתנו הצעירה הצטופפו מאות בבית המדרש החדש כדי לשמוע את תפילתו יוצאת הדופן של בעל התפילה, ראש ישיבתנו, הרב ירחמיאל וויס שליט"א, שגם אישיותו האצילית וגם קולו האדיר ונוסח תפילתו ונגינותיו נודעו בכל ירושלים לטובה.

מרוב לחץ ירדתי לספרייה ועד לרגע האחרון, רגע תקיעת השופר, שיננתי שוב ושוב פרקי תשובה מספרים שונים. וכשהגיע השקט המתוח של תפילת הלחש של מוסף, כל המתח והחרדה של חודש שלם נוצקו לתוכה. התחלתי אומר כל מילה באריכות ובכוונה עצומה. ואז הגיעה החוויה השמימית אותה לא אשכח לעולם. לפתע הייתי לבד עם עצמי בעולם. נותקתי מכל המיית הסביבה. כל מילה שאמרתי, ובפרט המילים הקשורות למלכות הבורא, מילאו אותי ביראת רוממות וחשתי בעצמותיי כיצד מלכות ה' נוכחת בכל ממש. חשתי ממש את חרדת האלוקים הזכורה לי מן הספרים. רגליי רעדו וממש נותקו מן האדמה. דמעות זלגו מעיניי כנחל ולבי היה מלא תחושה נשגבה ורוממה שמעולם לא טעמתי בכל חוויות העולם הזה, מעודי ועד היום.

איני זוכר כמה זמן נמשכה החוויה הזו. כשסיימתי אותה, הרב וויס היה באמצע חזרת הש"ץ, וכשפניתי לשירותים כדי להסתיר את פניי שטופות הדמע, יצאו מכיסיי המוני ניירות טישיו רטובים, שכשזרקתי אותם נדמו בעיניי כספלי ניסוך המים המכפרים על גבי המזבח. אז ידעתי לראשונה, ולאחרונה מאז, טעמה המתוק של היראה. יראת הרוממות.

 

 

ריבונו של עולם | אתי אנקרי

מבקשת למצוא נתיב לזאת הפנימיות, הממתינה שנבוא ונפתח אליה, אהבתך. אהבה המחכה שנים רבות כל כך בתוך חומות בצורות סביב ירושלים. ושמה, יש לך מקום של קודש הקודשים, מקום של חיבור בין שמים וארץ, מקום של חיבור בין הלבבות בעם ישראל.

אנא ריבונו של עולם, ברך את ילדינו שיזכו להרגיש את הלב האוהב של אמא, לב שנושא רחמים בקרבו, להמתין וללוות אותם בדרכם, לחכות להם, תמיד לחכות בסבלנות ובתפילות עד שישובו הביתה.

ברך אותם שהשקט והשמחה ישהו בלבם, ברפואה לנפשם - הזקוקה כל כך לעיניים טובות, עיניים חומלות ומבינות שיודעות לראות את הטוב הצפון בהם, המחכה שישקו אותו כמו האדמה המבקשת מים, מי גשם טובים להשקות ולהרוות את הזרעים הטמונים בה עד שיעלו, יצמחו ויתפתחו, ועד שיתנו פירותיהם.

ברך אותם, שהאוזן של אמא תקשיב תמיד לרחש ליבם ההומה ומבקש אהבה אמיתית, זכה וטהורה שאינה תלויה בדבר; אהבה מוכנה לתת תמיד מה שנכון, רצוי וצריך כדי לשמור, לייקר ולטפח את המחשבה הטובה, את הרגש הטוב שלהם. שירגישו אהובים, מחובקים, מעודדים, רחומים, מקובלים ורצויים. שידעו בביטחון ובאמונה שלימה שכל צעד וצעד שיעשו בעולם יהיה מסובב תמיד בחסדי שמים כמו האור המקיף את האבר בגוף ושומר עליו.

כי יש מה שעוברים בעבור הגלות הנמשכת ומגלגלת את הסבל מדור לדור. ויש לעומתו גם כמיהה, תקווה ותפילה לגאולה.

ברך אותם שהפנים הניבטות אליהם יהיו פנים מסבירות, פנים שמחות, כמו פנים המאירות ממראה של פרח, המפיץ ריח טוב, ריח ניחוח שיעלה עד אליך ריבונו של עולם, יעלה מהעיניים הטובות, המוצאות זכות בכל אחד ואחת, ומזאת הזכות יבואו זכויות רבות לזכות את כל העולם, ויעלו אליך ניגונים מרנינים כמו אד העולה מן הארץ לשמים המשפיעים גשמי ברכה על הארץ, על העצים ועל כל עשב ועשב שירנין בהודיה על השפע היורד ומרווה את הלבבות הקטנים של הילדים המתוקים הזקוקים כל כך לרפואתך, לישועתך, להשלמתך, בפיוס שיבוא בליבם ויישר כל כך עד ש...והיה העקוב למישור... ונשיר לך בתודה ובהודיה.

 

חאפ' מלאכים |  אבי טאוב

בתפילת ראש השנה ואני בן שש או שבע נדחקתי בין מלאכים. הייתי גדול מספיק כדי לעמוד בשקט כל התפילה אבל קטן מדי מכדי להתפלל באמת. אז עמדתי שם, בין המון טליתות לבנות בדממה מעיקה מתמשכת. עומדים צפופים ומשתחווים צפופים ונחבלים מברזלי הספסלים. פה ושם שיעול, פה ושם אנחה, פה ושם דפדוף קולני, פה ושם רעש שקית חטיף נפתחת בקול רעש חזק, אדיר ונורא. אני לכוד חסר אונים ומודד ביד שמאל את כמות הדפים שבסידור שעוד נותרו להגיד.

פתאום התחיל 'ונתנה תוקף'. עזרת הגברים בתיאום, כמו מקהלת גברים רוסית, בקול אחיד, הולך ומתגבר: וּמַלְ־אָ־כִים
יֵחָ־פֵ־זוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹא־חֵזוּן,
וּמַלְ־אָ־כִים יֵחָ־פֵ־זוּן וְחִיל וּרְעָדָה
יֹא־חֵזוּן... הם כופלים את המשפט שוב ושוב בריתמוס בסיסי. ולעומתם משבחים ואומרים החזן ועימו מתפללים אחרים את המשך הפיוט: וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין, לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין. כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין - בניגון אחר בסגנון פלפול רווי יראה וגעגוע. הכל חוזר שוב ושוב ושוב. מעולם לא שמעתי את האנשים בבית הכנסת שרים בשני קולות שונים נעימות שונות המתלכדות יחד. כך שארע לי את אותו השיכרון המסחרר שאוחז באדם בשעה ששומע שתי מנגינות מתערבבות יחד בתיאום. נשימתי נעתקה. נשמתי נעתקה.

והנה, כל הטליתות הם רבבות רבבות מלאכים מכובדים מאוד. הטלית באמת מכסה להבות להבות אש. דפדופי הדפים הם בעצם משק כנפיים. בימים כתיקונם ברייה שבאה במחיצתם נמסה בחום המענג של הווייתם, בהתלהטות השתפכות הנפש שמשתלבת ומשתלהבת באהבה רבה, אימה וחרדת קודש. היום, עכשיו, אין פנאי להיפרע מחוטאים כמוני. כל המלאכים נדחקים בצפיפות ובלחץ לראות את פני האלוקים ביום דינו. וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין, לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין. המלאכים וחיות הקודש מתרוצצים ונדחקים כמו עדר כבשים ששמע יריית אקדח, מפחדים מאוד כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין. אלוקים נוכח אבל אינו נראה ולפיכך מטיל יראה גדולה ועצומה. וגם אני נקלעתי לתוכם ולתוך כל זה אני נדחק בצפיפותם. ילד קטן אני ואוהב ואובד מאוד מאוד. אין איש משגיח בי, אני עזוב מכל פמליא של מעלה ומכל העולם הזה גם יחד. רק משום שאני מרחף בודד ופירורי בין העולמות, רק לכן אני רואה את כל הכבוד והיקר הזה.


כל הרעש הגדול הזה היה מהדהד בנפשי, גם כשפסקה התפילה וכל הילדים וכל המתפללים שעטו לקידוש הביניים בחצר מול בית האבות, כשהם משחררים עוד חור בחגורה ומשאירים את הטליתות מקומטות וחסרות חיים על הסטנדרים. הייתי לועס רוגעלך עסיסי רווי מרגרינה ושותה קוקטייל ילדים (קולה בירה מיץ תפוזים מיץ תפוחים מעורב) והשמיים היו בוהקים והעולם היה שקט, רחוץ ומפויס.

לימים רבים אחרים זקנה קפצה עלי יותר מכפי גילי. כהתה התחושה וחלש הרגש. אבנים רבות נערמו על הלב עד כדי שכבר לא הרגיש כאב. פעם הלכתי לשוח עם דוד שלי אהרל'ה וסיפרתי לו מקצת הדברים האלה, והוא אמר: "כשאני הייתי בישיבה, כל בחורי הישיבה היו מתפוצצים מצחוק בניגון הזה. אם תקשיב טוב תשמע שזו המנגינה של לורל והארדי השמן והרזה". אֲבָל הַשָּׁנָה,

בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָמִתְּדָפֵּקֶת בְּחַלּוֹנִי
צָוַח עוֹרֵב שָׁחֹר וְתִּמְהוֹנִי
שִׁירָה מְאֻפֶּקֶת: "קְרַע. קְרַע."
מַתְרִיעַ וּמַטְרִיחַ וּמֵטִּיחַ
דְּבָרִים. לֹא מִתְכַּוֵּן כָּלַל כִּבְנֵי הָאָדָם הַנִּשְׁבָּרִים לַצּוֹם
הָאוֹמְרִים קְרַע לְרֹעַ גְּזַר דִּינֵנוּ בְּשָׁנָה הַבָּאָה
אֶלָּא לְרֹעַ הַגְּזִירָה לִחְיוֹת בְּצִּמְצוּם
מֵאֲחוֹרֵי מָסָךְ עָצוּם אֱלֹהוּת לוֹהֶטֶת

 

ונשבע לחם ונהיה טובים| רוחמה בן יוסף

יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלוקי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה

לעמוד ככה פשוטה, מי שאני עכשיו -

מול מי שאני רוצה להיות, ולתכנן תכניות לצמצום פערים.

והנה פורשת כנפיה עלינו שנה חדשה

מגיעים הימים הנוראים, מעלים הילוך. תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה

בימים כסדרם משכיחים מאתנו בכוונה את מר המוות, שלא נדמיין כל היום תסריטי אימה של מחלות, תאונות, עוני וצרות... שנצליח לחיות באופטימיות.

אבל בימים האלה התפילות הנוספות מפרטות בלי רחמים את כל התרחישים האפשריים, כאילו פותחים לי את העיניים בכוח, אומרים לי, דעי שאת זמנית כאן, שהקיום שלך עראי אל תתני לעצמך לדמיין שיש לך זמן!

הנותן חיים הוא הנוטל חיים, ואת לא יודעת מה אורך השהות שתקבלי כאן, אז קדימה, קדימה, לעבודה!

באמת ימים נוראים.

אנחנו רגילים לזה שלכל אחד יש צרות, אבל אם אני משווה את חיי לאלה שחיו לפני מאה שנים, העולם היום כל כך טוב! מלא שפע גשמי ורוחני, רק תבוא תקטוף.

כל כך הרבה בחירה

בנו, הרגילים לתכנן, לבחור, לשלוט, התפילות מכות יותר. 

העובדה הזאת, שהכל בהשגחה וכל דבר יכול

לקרות כל רגע.

אחרי כל זה אני פותחת את המחזור, מתחילה להתפלל.

הייתי מצפה שהבקשות יהיו לצמיחה רוחנית, להשראת שכינה, שיפתח לבנו בתורתו, להשגות חדשות.

והנה, הכהן הגדול בתפילה העליונה ביותר, לפני ולפנים, פעם יחידה בשנה בצאתו מקודש הקודשים! מבקש

שהגשמים ירדו בעתם

שאשה לא תפיל את פרי בטנה.

מה אנחנו מבקשים

לבנות בתים, להביא חיים

להתפרנס בכבוד

כשהחיים בארץ ישראל מבורכים, אז פשוט לראות איך העולם הגשמי הוא כלי איתן, גדול, וממילא החיים הרוחניים מתברכים ממנו.

זה מה שנוגע בי השנה.

השראת שכינה מתוך חיים טובים בגלוי

שהאדמה מבורכת בפירות וירקות, שבני אדם בריאים בגוף ובנפש, מתחתנים, יולדים ילדים, בלי המתנות של שנים, בלי ייסורים וכאב.

ככה.

בנוסח הספרדי מופיעה בקשה בסוף התפילה "ונשבע לחם ונהיה טובים"

כזה מתוק, כזה פשוט.

שנזכה.

 

 

ונשבע לחם ונהיה טובים| רוחמה בן יוסף

יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלוקי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה

לעמוד ככה פשוטה, מי שאני עכשיו -

מול מי שאני רוצה להיות, ולתכנן תכניות לצמצום פערים.

והנה פורשת כנפיה עלינו שנה חדשה

מגיעים הימים הנוראים, מעלים הילוך. תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה

בימים כסדרם משכיחים מאתנו בכוונה את מר המוות, שלא נדמיין כל היום תסריטי אימה של מחלות, תאונות, עוני וצרות... שנצליח לחיות באופטימיות.

אבל בימים האלה התפילות הנוספות מפרטות בלי רחמים את כל התרחישים האפשריים, כאילו פותחים לי את העיניים בכוח, אומרים לי, דעי שאת זמנית כאן, שהקיום שלך עראי אל תתני לעצמך לדמיין שיש לך זמן!

הנותן חיים הוא הנוטל חיים, ואת לא יודעת מה אורך השהות שתקבלי כאן, אז קדימה, קדימה, לעבודה!

באמת ימים נוראים.

אנחנו רגילים לזה שלכל אחד יש צרות, אבל אם אני משווה את חיי לאלה שחיו לפני מאה שנים, העולם היום כל כך טוב! מלא שפע גשמי ורוחני, רק תבוא תקטוף.

כל כך הרבה בחירה

בנו, הרגילים לתכנן, לבחור, לשלוט, התפילות מכות יותר. 

העובדה הזאת, שהכל בהשגחה וכל דבר יכול

לקרות כל רגע.

אחרי כל זה אני פותחת את המחזור, מתחילה להתפלל.

הייתי מצפה שהבקשות יהיו לצמיחה רוחנית, להשראת שכינה, שיפתח לבנו בתורתו, להשגות חדשות.

והנה, הכהן הגדול בתפילה העליונה ביותר, לפני ולפנים, פעם יחידה בשנה בצאתו מקודש הקודשים! מבקש

שהגשמים ירדו בעתם

שאשה לא תפיל את פרי בטנה.

מה אנחנו מבקשים

לבנות בתים, להביא חיים

להתפרנס בכבוד

כשהחיים בארץ ישראל מבורכים, אז פשוט לראות איך העולם הגשמי הוא כלי איתן, גדול, וממילא החיים הרוחניים מתברכים ממנו.

זה מה שנוגע בי השנה.

השראת שכינה מתוך חיים טובים בגלוי

שהאדמה מבורכת בפירות וירקות, שבני אדם בריאים בגוף ובנפש, מתחתנים, יולדים ילדים, בלי המתנות של שנים, בלי ייסורים וכאב.

ככה.

בנוסח הספרדי מופיעה בקשה בסוף התפילה "ונשבע לחם ונהיה טובים"

כזה מתוק, כזה פשוט.

שנזכה.

 

 

 

מדורה בלב מדבר
אוריה בר לב

מתלבט איך לגשת אלייך. איך להתייחס. כל כך הרבה עבר השנה, והאמת - לא חשבתי עלייך כל כך, יותר עלי. פשוט לא היית כאן אתי.

מונחת בארון חיכית בסבלנות, כתובה בסידור, במחזור, מי יודע מה עשית שם השנה, מה הכנת לי, מה תספרי, מה סימנת במרקר לכבוד השנה החדשה.

בטח את רואה עלי הכל, נכון?

יום הדין הגיע והלב רועד, מעט בגללך, יותר בגללי, ובעיקר בגללו.

ואנו נפגשים לפגישה חד שנתית, את כתובה זהה לכולם אבל כל אחד מבין אותך אחרת.

אני מגיע עם שק של אבנים שאספתי בשנה האחרונה.

ואת כמו מדורה בלב מדבר, לוקחת את האבנים ומקיפה עצמך בהן. מניחה סביבך אבן שהבאתי ורושמת עליה בכתב יד שחור וברור, מניחה עוד אבן לידה ושוב רושמת עד ליצירת המעגל, ואת בפנים.

"הצלחות" אני קורא את שרשמת על אבן אחת מלאה בגבעות קטנות. "אכזבות" קורא ומרים את האבן הכבדה הסמוכה. "שמחות" או! זה טוב, איזו אבן נעימה וחמה. "כישלונות" כבדה וקרה. "תפילות", "לימוד", "הפצה", "שחרית", "ואהבת לרעך כמוך", "משפחה", "שלום בית", "ילדים", "מנוחת הגוף והנפש", "עצלות", "כבדות", "כעסים", "ריצות", "עליות", "ירידות", "רבי!",  וזה לא הסוף, יש עוד...

מה, באמת ראית את כל מה שעבר עלי השנה? נחמד שמישהו חושב עלי.

ואת מהנהנת בהסכמה.

מחכה בתוך גזרי עצים מוקפת באבנים של משמעות, מחכה שאתחיל להתפלל, מחכה להידלק. מחייכת ועוצמת עיניים.

והכל כל כך מורכב, יפה ומכוער, מתוק ומר, אבל שמח.

ואיך אכניס את כל האבנים האלה לתוך התפילה, איך?

וכשהמחזור נפתח, מתוך גזרי עצים, האש שבך עולה וגדלה. "ובכן תן פחדך על כל מעשיך" את מבקשת.

"ויעשו כולם אגדה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. שידענו ה' א־להינו שהשלטן לפניך, עז בידך וגבורה בימינך, ושמך נורא על כל מה שבראת".

לקבלת המלכות את מייחלת, קבלת המלכות. תפסיק להתרכז רק בעצמך.

"ותמלוך אתה הוא ה' א־להינו לבדך על כל מעשיך" את צועקת. תנשום את מבקשת, תנשום לאט, קבל עליך בשמחה את מלכותו של הטוב האין סופי.

והאבנים מתחממות, והמלים שכתבת לי על השנה שעברה נמחקות מחום אישך.

שנה טובה לך ידידי, תתפלל טוב, ואל תשכח שבסוף היום אני נותנת לך אבנים חדשות ונקיות לשנה החדשה, קבל את מלכותו יחד עם כולם, ואל תשכח לרקוד כי עוד רגע "חסידים ברינה יגילו" בביאת גואל.