ספירת העומר / ספירת העומר הרב יהושע שפירא

שבוע ראשון חג הפסח

במצרים היינו משועבדים לאומה שכל מבטה היה כבול אל החומר. כמו שאמר פרעה על עצמו: "לי יאורי ואני עשיתיני". עומק המציאות בעיניו היה מציאותו כשלעצמו, ללא צורך במקור אלוקי, ללא קומה רוחנית - רק היאור הוא שמשקה ומפרנס, ואני הוא הניזון והנהנה. ישראל הושפעו מסביבתם עד שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה.

כשיצאנו ממצרים לחירות עולם, אל היעד הנכסף של "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים", היה הכל באתערותא דלעילא, קול דודי שמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, ללא כל תשובה ותיקון מצידנו. אולם לאחר מכן הגיע הזמן ללכת מדרגה לדרגה, ולתקן תיקון אחר תיקון, עד שייפתח ליבנו לקבל תורה במעמד הר סיני. בכל שנה ושנה אנו שוב מזככים את מידותינו במהלך ספירת העומר, ומתכוננים ליום הגדול שבו נקבל מחדש את התורה.

שבע ספירות, שבעה שבועות

רבים מקהילות ישראל נוהגים לומר בכל יום של ספירת העומר תפילה שכוללת בתוכה את התיקון המיוחד לאותו יום, על פי שבע הספירות המפורסמות:  חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, כשכל אחת מחולקת גם היא לשבע מידות – שבעה שבועות. הספירות הקדושות הן כיהלומים עליונים ומופלאים שמתנוצצים בשלל גוונים, על כן אפשר למצוא בהן הסברים מרובים מאוד. בשבועות הקרובים נלך בדרך מסוימת, נפרוש גוון אחד מיני רבים של הספירות הקדושות, שהוא כפול בבחינת "אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי".

הדרך הראשונה היא כיצד מתפרשות הספירות בהיכל המלך, באהבה האלוקית של הקדוש ברוך הוא לישראל שהולכת ונפרשת בימים אלו. ומתוך כך קרני האור שחודרות אל ליבו של האדם מתוך אותו מאור גדול שבהיכלו של המלך. בחלק העוסק בליבו של האדם נדון מהי העבודה שלנו, המתאימה ונובעת מהאור האלוקי שמאיר באותה מידה ובאותה ספירה, בכל שבוע לפי עניינו.

בהיכלו של מלך

מעשה במלך שהגיע לפרקו וחפץ היה לשאת אישה. והנה מקדמת דנא הייתה נערה פשוטה ואצילית, תמימה וצנועה כלפי חוץ ונשגבת במידותיה התרומיות ובעדינות נשמתה בפנימיותה. כשהגיעה שעתו של המלך להינשא היה הוגה בה וליבו הומה אליה בכל רצונו ומאודו, בשכבו ובקומו. לא היה עוסק בדבר אלא פנה מכל ענייני המלוכה ולא היה נתון ליבו אלא אליה. אמנם, הוא עוד לא ראה פניה ועוד לא נפגש עמה, אבל מעצם אישיותו נבעה אהבה עצמית אל בת זוגו - לא כערכה, שהיא בת כפר פשוטה, אלא כפי ערכו שהוא מלך אדיר ומהולל השרוי בטרקליני מלכותו.

כשהגיעה העת ועלה רצון מלפני ה' יתברך לקחת לו את עם ישראל לרעיה, לפני שהוא פנה אלינו על פי ערכנו הגלוי, על פי יכולת הקיבול שלנו בתור בני העולם הזה, מתפשטת קודם אהבתו כמידתו ולא כמידתנו. אהבה שאין לה קץ וכיסופים שאין להם תכלית בגודל שאין לו סוף. לא רק שאין קץ לאהבה – גם סיבה אין לה. היא אינה זקוקה לעילה כל שהיא כדי להתקיים ולפרוח. האהבה האלוקית הזו היא הסיבה לכל. טובהּ גנוז בה עצמה! היא סיבת הכל, ולה אין סיבה. זוהי האהבה האלוקית המופיעה בספירת החסד – "עולם חסד יבנה", התפשטות הטוב האלוקי מצד עצמו, כי טבע הטוב - להיטיב. אהבה זו היא למעלה מכל גבול, למעלה מיכולת הקיבול וההכלה בנשמותיהם של ישראל.

ובליבו של אדם

למרות מצבם השפל יצאו ישראל ממצרים על ידי גילוי אלוקי עליון – "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ה' ולא אחר". האיר עליהם האור העליון ביותר, גודל הטוּב האלוקי שלמעלה ממידה וגבול. בשבוע זה חל חג החירות. בו אנו יוצאים מכל המגבלות ומכל המיצרים, ויכולים לחוות את אותו חסד אלוקי שהוא מעל ומעבר ליכולת הקיבול שלנו. יוצאים ממיצרי העולם הזה, בוקעים את כל מימיו וטועמים טוב אלוקי מחסד עליון, עד שאפילו השפחה רואה על הים גילוי חסד כאילו ממש היה עומד לנגדה, מצביעה באצבע ואומרת: "זה א-לי ואנוהו!". הגבולות והמיצרים התמוססו באותה שעה. ארבע כוסות ששתינו בליל הסדר ואמרנו עליהן הלל כאילו יצאנו אנחנו ממצרים, הותירו אותנו שיכורים והזכירו לנו את מה שהנשמה יודעת – שאפילו החלקים השפלים שבנו, אותה נפש בהמית ושפחה שבקרבנו, עטופה באור אלוקי. מציץ עליה המלך בהיכלו, מראה לה אהבה שאין לה חקר ולא משל ולא דוגמה בעולם הזה. השכרות הזו היא הצעד הראשון לתיקון – "שתו ושיכרו דודים".