שבועות עם השפת אמת - אוהבים זה לזה

בתורות הקצרות המצויות בספר הקדוש "שפת אמת" לאדמו"ר מגור רבי יהודה אריה ליב זצ"ל, מקופלים לעיתים הרעיונות העמוקים ביותר.

כולנו מציינים את חג השבועות כיום מתן־תורה, ואף מכנים אותו כך בתפילת העמידה – "זמן מתן תורתנו". אך, כידוע, אין זה מדויק. התורה ניתנה (על־פי הכרעת הסוגיה בשבת פ"ח) ביום ו' בסיוון, ואילו חג השבועות חל ביום החמישים לספירת העומר ואין לו תאריך קבוע במקרא. ממילא, תלוי הדבר במילוי החודשים ניסן ואייר. בלוח השנה הקבוע שלנו, יחול תמיד היום החמישים לספירה בו' בסיוון. אך, כאשר נשוב לקדש את החודש על־פי מולד הלבנה (במהרה בימינו), ייתכן ויום זה יחול גם בה' בסיוון או בז' בו.

על כן, מחפש ה"שפת אמת" את הקשר המהותי למבנה זה. מדוע לא קבעה התורה את יום החג הזה ביום מתן־תורה? ומדוע אנו "הפכנו" אותו לכזה? מצוי כאן תהליך דו־כיווני של אהבה עצומה, בין הדוד לרעייתו.

 

מקבלים או נותנים

הקדוש ברוך הוא, מצידו, מתקרב אלינו, ואנו מצידנו מתקרבים אליו. דבר זה בא לידי ביטוי בקרבן הייחודי ליום זה, קרבן שתי הלחם, מנחת ביכורים מן החיטים החדשות שגדלו בשנה זו. השניוּת שבקרבן זה מתפרשת על־ידי השפת אמת כמבטאת את התהליך הדו־כיווני, את הירידה שלו אלינו ואת העלייה שלנו אליו (עיין שפת אמת ויקרא אמור תרמ"ח ד"ה 'בפרשת').

הקדוש ברוך הוא מצידו מכנה את היום הזה "יום הביכורים", על שם המתנה שאנו נותנים לו; אנו מכנים את היום הזה "מתן תורתנו", על שם המתנה שהוא נתן לנו.

לכן, צריך היה הבורא "להתעלם" כביכול מן הקשר בין יום זה למתן־תורה. עד כדי כך, שהוא באמת לא נקבע בהכרח דווקא ביום זה. ואנו, בקביעת הלוח לימי גלותנו, "דאגנו" כביכול לחבר זאת, לציין חג בימי מתן תורתנו, לבטא את שמחתנו על המתנה הטובה שקיבלנו מבורא עולם, להוסיף משלנו על היום הזה; לא להסתפק במה שהתורה הגדירה לנו כמחייב, אלא "לשדרג" את מהותו של יום זה, להעלות אותו למדרגת זמן מתן תורתנו, "האי יומא דקא גרים" כלשון הגמרא.

ה' יתברך, מצידו, מכנה את היום הזה בכינוי יוצא דופן (במדבר פרק כח פסוק כו): "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם..." שמו של המועד נקבע על־פי מה שאנו מביאים, על־פי קרבנם של ישראל. אין חג שנקרא על שם הקרבן המובא בו, אלא על שם מצוותו (חג המצות וחג הסוכות). כאן, הקדוש ברוך הוא אינו קורא לחג על־פי המצווה שאנו מחויבים לבצע בינינו לבין עצמנו, אלא על שם המתנה כביכול שאנו מביאים לו, וכלשונו של תרגום יונתן בן עוזיאל: " וּבְיוֹמָא דְבִכּוּרַיָא בִּקְרוּבְכוֹן דוֹרָנָא מִן עֲלַלְתָּא חַדְתָּא", הביכורים הם מתנה שלנו לקדוש ברוך הוא לכבוד החג.

 

זאת השמחה שלנו

מצידנו, אנחנו מכנים את החג על שם המתנה שהוא נתן לנו. מודים אנו לו עליה, והרי זה לא פשוט כלל: חג המצות, חג חרותנו, וודאי מעורר בקרבנו תחושות הודיה ושמחה. וכי לא נודה לו על גאולתנו ועל פדות נפשנו?

גם חג הסוכות מעורר בנו רגשי תודה. וכי מי לא יודה למושיב את אבותיו ארבעים שנה בסוכות בהוציאו אותם ממצרים?!

אלא, ביום מתן תורתנו, בה נתחייבנו בתרי"ג מצוות, יכול היה להתגנב לליבנו רגש של עול, של קושי, על המחויבות ש"נפלה" עלינו, ח"ו. ולא היא – אנו שמחים, אנו מודים, ולא כי ציוו אותנו להודות ביום זה, אנו מצד עצמנו רצינו בזאת (בדומה לשמחתנו חצי שנה קודם לכן, בגמרה והתחלתה של קריאת התורה, ביום שמיני עצרת, שגם הוא לא נקבע מן התורה ליום חגה של תורה אלא אנו ברצוננו הפכנו אותו לכזה).

וזוהי מהותו של חג השבועות בכל תורותיו של השפת אמת: הודיה כפולה של הבורא לנבראים ושל הבנים לאבינו שבשמים בחזרה, אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא.