התוועדות / הרב שבתי סלבטיצקי

ריקוד העצורים ותחרות הרבנים

היה פעם באמריקה בית כנסת גדול מאוד, שהרב שכיהן שם היה כבר יהודי זקן. בשעה טובה הוא הגיע לגבורות ופרש לגמלאות, והקהילה חיפשה רב חדש שינהיג את הקהילה. רבנים רבים שלחו קורות חיים והציגו מועמדות לתפקיד. מכל ההצעות בחרו נציגי הקהילה שני רבנים שהגיעו לקו הגמר. הזמינו אותם להתארח בקהילה בשבת, את שניהם באותה השבת. הדרשה שהם יישאו לפני הציבור היא זאת שתכריע את הכף.

את שני הרבנים המתחרים שיכנו באותו בית מלון, חדר ליד חדר. שני הרבנים היו טיפוסים הפוכים אחד מהשני, אחד מאורגן ומסודר, כל דרשה הוא הכין במדויק, כתב על נייר ואפילו סימן לעצמו איפה להשתעל ולכחכח בגרונו. ואילו הרב השני היה ספונטני, הוא הכין רק בערך, ממש בגדול, את הדרשה.

הרב הספונטני נח על המיטה שלו לפני שבת, בזמן שהקפדן עמד מול הראי והתאמן. הוא חזר על כל הדרשה, עם כל הפאתוס והדרמה, כמו שצריך. הרב השני שמע שהמתחרה שלו מתכנן לשאת דרשה ממש מיוחדת ויפה על פרשת השבוע. מצאה הדרשה חן בעיניו, והוא לא בזבז זמן. לקח עט ודף, ורשם מילה במילה את כל מה ששמע מעבר לקיר...

למחרת, ביום שבת, הרב הספונטני הלך לגבאי ושכנע אותו לתת לו לנאום ראשון. הוא עמד לדבר ונשא את הדרשה של הרב השני. בהתלהבות גדולה וברטוריקה משובחת הוא חזר בדיוק על מה ששמע אתמול מעבר לקיר. המתמודד השני האדים, החוויר והחליף צבעים. הוא היה נבוך לגמרי ולא ידע מה לעשות.

הרב סיים את הדרשה המרתקת, כולם מחאו כפיים בהתלהבות, והזמינו את הרב השני לעלות. "ריבונו של עולם, מה אני עומד לומר?"... פתאום עלה לו רעיון. הוא עלה לבימה, ואמר: "יש שני סוגים רבנים. יש רב שהמעלה שלו היא לחדש, לומר דברים חדשים שלא נשמעו אף פעם, רב יצירתי אורגינלי. אבל יש רב מסוג אחר, כזה שהכוח שלו הוא בהקשבה. היתרון שלו זה היכולת  לשמוע. הרב הקודם שאתם שמעתם, גדול כוחו בחידושים ובמקוריות. אבל הגדולה שלי היא בהקשבה, אני מסוגל להקשיב לאנשים, לקלוט אותם ולהבין ללבם. הנה, אני מוכן ורוצה להראות לכם, כאן ועכשיו, כמה כוח ההקשבה שלי גדול. אני הולך לחזור על הדרשה של הרב הראשון מילה במילה"... והוא חזר בשטף, בדיוק מופלא, על הדרשה שנשא הרב שלפניו.

אחרי שחברי הקהילה התרשמו מהשבת במחיצת הרבנים הטוענים לכתר, התקיימו הבחירות. ומי נבחר? כמובן, הרב שיודע להקשיב.

 

אז מה קשה יותר, לדבר או לשמוע? הרבי הרש"ב כותב שלספר סיפור הרבה יותר קל מלהקשיב לסיפור. כי בשביל להקשיב לסיפור צריך יכולת מיוחדת, להאזין ולקלוט את הנקודה שמסתתרת מאחורי המילים. צריך חוש מיוחד להבין את מה שבין המילים, לשמוע ולתפוס את הנקודה הפנימית, את ה"קנייטש".

אנשים יכולים לשמוע את אותו מאמר, להיות באותה התוועדות, לשמוע את אותן המילים, וכל אחד "שומע" משהו אחר. החוכמה היא להקשיב. פה טמונה הנקודה. בכמה התוועדויות היית בחיים? בלי סוף! אבל זאת לא השאלה הנכונה. השאלה היא לכמה התוועדויות הקשבת בלב, כמה קלטת והפנמת.

יש קליפה שנקראת "כבר". כשמתחילים לדבר דברי תורה, פתאום אומרים "כבר שמענו", "כבר ראינו", "את זה אני כבר מכיר". משום מה, כשזה מגיע לכוס קפה או למשולש פיצה, אנחנו לא אומרים "זה בסדר, נוותר. אני כבר מכיר את זה, שתיתי, כבר אכלתי".

לחיים, לחיים! שנהיה חסידים! חייבים לדעת להקשיב, לקבל. היום להקשיב זה דבר גדול מאוד. והאמת היא שזה לא קל. שנדע להקשיב, לא רק לדבר...

 

דיברנו על אמנות ההקשבה, אבל יש אמנות גדולה עוד יותר: להקשיב לקדוש ברוך הוא. כן. לפעמים הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בצורה שלא כל כך מובנת לנו או מקובלת עלינו. אם משהו מפריע לנו לקיים מצוות או מעכב אותנו מלהתקרב לקדושה, זה לא מסתדר לנו. זה הרי לא ייתכן, לא הגיוני. וכאן צריך לדעת להקשיב. לחשוב מחדש. ה' סוגר לך דלת אחת, כדי שתלך ותפתח דלת אחרת.

על הנקודה הזו אפשר ללמוד מסיפור נפלא על האחים הקדושים, ר' זושא ור' אלימלך. הם היו אחים, אבל לא סתם אחים. הם היו מחוברים בלב ונפש. לפני שהם התגלו בתור צדיקים גדולים, הם היו מסתובבים ונודדים מעיר לעיר ומכפר לכפר בתור אנשים עניים. הם לקחו על עצמם סדר עבודה כזה של נדודים וגלות, כדי לכפר על העוונות של עם ישראל.

פעם אחת הם חיפשו באיזו עיר מקום להניח בו את הראש אבל לא מצאו. הם נכנסו לבית הכנסת ושכבו על הספסל. בדיוק באותו זמן הסתובב באזור יהודי שבא לגייס כספים. הוא כנראה לא בורך במידות מזוככות כל כך, וכשהוא ראה שבאו עוד שני "שנוררים" קבצנים, הוא בנה פלפול הלכתי שלם למה הם עוברים על הסגת גבול. הוא בעצמו לא יכול לזרוק אותם, אז הוא הזעיק את המשטרה. הוא אמר להם שבאו שני זקנים לא מוכרים לבית הכנסת, הם מסתובבים בלי ניירות ומעוררים חשד. באו השוטרים לבדוק במה מדובר, וכמקובל באותה תקופה באותם מקומות, דבר ראשון לקחו אותם למעצר. אחר כך כבר יבדקו מה לא בסדר.

וכך האחים מוצאים את עצמם עצורים. מכניסים אותם לאולם, שלושים רוסים שיכורים מתגוללים שם. והם תופסים איזו פינה צדדית ושוכבים שם בשקט. ככה הם בילו את הלילה.

ר' זושא מתעורר בבוקר, מביט על אחיו ר' אלימלך, ורואה שהוא בוכה. ר' זושא מכיר את אחיו, הוא יודע שהוא אדם שמח תמיד. הוא יודע גם שאחיו מבין שהכל בהשגחה פרטית, ולכן כנראה לא על המעצר הוא בוכה. אז הוא שואל אותו: "ר' אלימלך, מה קרה? למה אתה בוכה?". מרוב בכי, ר' אלימלך אפילו לא היה מסוגל לענות. הוא רק סימן והצביע לכיוון קצה החדר.

ר' זושא מסתכל לכיוון שאליו הפנה אחיו את האצבע, ושם הוא רואה את הדלי שהיה מיועד לצרכים של העצורים. ר' זושא מיד הבין למה אחיו בוכה ועצוב כל כך. על פי ההלכה, אסור להתפלל ליד כלי שמיועד לשירותים. ר' אלימלך מצטער וכואב שהוא לא יכול להתפלל שחרית ולעבוד את ה'.

אומר ר' זושא לאחיו הצדיק: "ר' אלימלך, ר' אלימלך! לא אתה בוחר את עבודת ה' שלך. אותו בורא שציווה אותנו להתפלל כל יום, הוא זה שאמר לא להתפלל במצב כזה. ר' אלימלך! למה אתה בוכה? הרי גם לא להתפלל במצב כזה, גם זה עבודת ה'! תשמח שנפתחה לך דרך חדשה בעבודה. הוא ציווה לא להתפלל במקום כזה, ואתה באמת לא מתפלל במקום כזה".

ר' אלימלך שומע את הדברים, מהרהר בהם, ומיד מבין את המשמעות והעומק של הדברים שאמר אחיו. הוא שם את ידו על הכתף של ר' זושא והם מתחילים לרקוד, בשמחה עילאית של דבקות. הם עובדים את ה' בדרך חדשה!

שלושים הרוסים השיכורים רואים שני זקנים מניחים יד על כתף ופותחים במחול של שמחה, אז גם הם מצטרפים לריקוד, קופצים ומחוללים...

הסוהרים מבחינים במתרחש, ומביטים במחזה בתימהון גמור. הם לא רגילים לראות שמחה מתפרצת בין כתלי הכלא. הדלת נפתחת, נכנס הסוהר, תופס את אחד השיכורים בצווארון, מטלטל אותו ושואג: "מה קורה פה? מה פשר השמחה והריקודים?". אף אחד לא שומע אותו, מרוב רעש ובלגן... והאיכר עונה לו: "אין לי מושג. זה לא אני, זה הם. שני הזקנים האלה קמו בבוקר, הצביעו ודיברו על דלי הצרכים, והתחילו לרקוד".

"הבנתי הכל", אמר הסוהר. "הם שמחים שיש להם לפחות מכל להתפנות בו ולעשות את צרכיהם. אני כבר אראה להם מה זה. עכשיו ניקח להם גם את זה, נראה אותם שמחים!". לקח את הדלי איתו, ויצא החוצה בכעס.

ור' זושא פונה לאחיו ואומר לו: "תראה מה כוחה של שמחה, תראה מה היא פועלת. רק שמחנו, וכל המניעות והעיכובים התבטלו מאליהם. 'כי בשמחה – תצאו', השמחה שלנו שברה את כל המחיצות. עכשיו אנחנו יכולים לגשת להתפלל ביישוב הדעת. ואם כן, עכשיו אנחנו צריכים לשמוח עוד יותר". והם פצחו בריקוד חסידי סוער עוד יותר.

לפעמים אנחנו מתרגלים למציאות מסוימת ומקבלים דברים כמובנים מאליהם. אנחנו מפתחים שגרה מסוימת. אבל אז, כשמשהו משתנה, אנחנו מרגישים שהכל מתערער ומתמוטט לנו מול העיניים. אבל האמת היא שצריך לראות את ההזדמנות שטמונה פה! הקדוש ברוך הוא רוצה לפתוח לנו חלונות לעולמות חדשים!

כשילד מרגיש שהבגדים שהוא לובש קטנים עליו – זה סימן שהוא גדל, הוא צריך להחליף אותם, הגיע הזמן לעלות כיתה. אם אנחנו מרגישים שמשהו נהיה קטן עלינו, שצר לנו – זה סימן שאנחנו צריכים לגדול, לחשוב אחרת, להיות יצירתיים ולעלות לכיתה גבוהה יותר. זה סימן שיש לנו עכשיו כוחות גדולים יותר, שאנחנו חייבים להשתנות ולהתנהג אחרת. אם השגרה שלך נשברה - דע לך, זאת הדרך החדשה שלך, זה ה"לכתחילה" שלך, זו פתיחת שערים בשבילך!

 

עובד ונערך לפי "לחיים ולברכה" בהוצאת 'לדורות'