קרוב לצלחת

אלעד  ברדיצ'ב  (30)  מחיפה  הוא  בעל  תשובה  חסיד  ברסלב.  המשפחה  ממנה  בא  היא  משפחה  כרמלית  -  חילונית  טיפוסית.  שני  הוריו  היו  רופאים  בבית  החולים  רמב"ם.  "פעם  חוזרים  בתשובה  עברו  לגור  בבני  ברק  או  בירושלים,  אבל  זה  לא  בהכרח  נכון",  הוא  מפרט,  "שמעתי  שבחב"ד  תומכים  לחזור  לקהילה  ממנה  באת.  תשובה  היא  לרדת  למקומות  שהיית  בהם  ולתקן.  מי  שהיה  זמר  ימשיך  להיות  זמר,  מי  שהיה  שף  ימשיך.  יש  יותר  לאן  להתפתח  ולא  להיכנס  לשטאנץ  קבוע".  כך  מצא  את  עצמו  אלעד  מסתובב  עם  זקן  ופיאות  בשכונת  מולדתו  בהדר  הכרמל  החיפאית.  הסביבה  נותרה  כמו  שהיא,  קהל  אמיד  ומעט  מבוגר,  לרוב  ציני  ומנוכר  כלפי  כל  מה  שריח  יהדות  נודף  ממנו.  כמו  אלעד,  גם  בעלי  תשובה  אחרים  בסביבה  הרגישו  כנטע  זר  ולא  מובן.  הוא  החליט  להמשיך  לעשות  את  מה  שהוא  יודע  הכי  טוב:  חומוס.  מדהים  איך  צלחת  אחת  יכולה  לשבור  את  כל  המחיצות.

חומוס  עושים  באהבת  ישראל

"הרבה  שואלים  למה  קראתי  למקום  'חומוס  ברדיצ'ב'  אם  אני  בכלל  ברסלבר",  מסביר  אלעד,  "יש  סגולה  ידועה  בחסידות,  שרק  אמירת  השם  'ברדיצ'ב'  מעוררת  מיד  את  מידת  הרחמים".  המסעדה  שנפתחה  במרכז  הכרמל  מושכת  אליה  סקרנים  רבים,  שמתפלאים  מחזותו  החסידית  של  בעל  הבית,  ותמהים  איך  גם  דתיים  יכולים  לעשות  דברים  איכותיים.  בהתחלה  אנשים  מגיבים  בבדיחות,  אבל  אחרבכך  מתלהבים  מהקונספט  של  מקום  כשר  למהדרין,  שהוא  גם  צמחוני  וגם  טעים.  הטרנד  הצמחוני  שתפס  חזק  אצל  חילונים  רבים,  משתלב  עם  שיק  אותנטי  של  חזרה  למקורות,  והופך  את  המקום  ל"הכי  ברנז'ה  שיש",  כפי  שאומר  אלעד.

החיבור  בין  קהלים  שונים  כל  כך  מתבצע  באופן  טבעי.  הקהל  המגוון  של  חיפה  מציץ  לחנות,  מביט  על  הלוגו  הצבעוני,  על  הסטיקרים  ועל  התמונה  של  רבי  ישראל  דוב  אודסר,  ונכנס  פנימה.  בדלפק  הקבלה  חבורה  מעורבת  של  עובדים  –  חסיד  ברסלב  ובחור  חילוני  ששוקדים  על  עשיית  החומוס  ואפיית  הפיתות.  אלעד,  שהיה  מוכר  מאוד  באזור,  פוגש  מדי  פעם  חברים  שלו  מתקופות  קודמות.  בעוד  אנחנו  מדברים,  סועדים  לידינו  אב  ובנו.  אלעד  שואל  אם  הם  מכירים,  ולאחר  שיחה  קצרה  מסתבר  שהאבא  הוא  דוקטור  בבית  ספר  לרפואה  הודית,  שם  למד  אלעד  לפני  חזרתו  בתשובה.  "דברים  כאלו  קורים  כל  הזמן.  אני  פוגש  מורות  מבית  הספר,  חברים  מהשכבה  ומהצבא  שבאים  במקרה  לאכול  חומוס,  וכשהם  מגלים  שחזרתי  בתשובה  ועדיין  מתייחס  אליהם  בגישה  חברית,  כל  החוכמות  יורדות  והם  נפתחים.  אנחנו  עושים  'סולחה'",  הוא  מתבדח.

גדולה  לגימה

גם  בין  הלקוחות  מתבצע  חיבור  נדיר.  חסידי  ויז'ניץ  מצויים  במקום  תדיר  למטרות  בילוי  אישי,  משפחתי  או  זוגי.  על  השולחנות  הרחבים  במרכז  המסעדה  אפשר  למצוא  בכפיפה  אחת  ברסלבים  לצד  סטודנטים  מהאוניברסיטה  ומהטכניון.  אל  המסעדה  מגיעים  טבעונים  שמחפשים  מקום  על  טהרת  הצומח,  וחרדים  שמחפשים  מקום  כשר.  האוכל  הפשוט  והאווירה  הביתית  יוצרים  קרקע  לשיחה,  ונושאי  דיון  מרתקים  עולים  בנועם  מעל  סלסלת  פיתות.

"לפעמים  מגיעות  'דודות'  מבוגרות,  חושבות  שזה  מקום  של  חרדים,  ושואלות  אם  אני  מוכר  קוגל",  מספר  אלעד,  "אמנם  התשובה  היא  לא  –  גם  לא  גפילטע־פיש,  אבל  רואים  את  הצמא  של  אנשי  הכרמל  הבורגניים  למשהו  חם  וביתי,  למשהו  מיוחד  ומחבק".  המסעדה  הקטנה  של  אלעד  מחזירה  לא  רק  את  ה"דודות"  אל  זיכרונות  מימים  ימימה,  אלא  גם  את  הנכדים  שחזרו  בתשובה  ועזבו  את  העיר.  "האזור  הזה  קשה  מאוד  לבעלי  תשובה,  גם  בגלל  הסביבה  החילונית,  וגם  בגלל  שכמעט  לא  מצויים  מקומות  כשרים  באזור,  שלא  לדבר  על  כשר  למהדרין",  מסביר  אלעד,  "פתאום  יש  לסבתות  מקום  שהן  יכולות  לקנות  אוכל,  ואז  לאחר  שנים  שהנכד  הדוס  לא  בא  לבקר,  הוא  חוזר".  והשיב  חומוס  לב  אבות  על  בנים  ולב  בנים  על  אבותם.

שאלתי  את  אלעד  אם  יש  משהו  שמוביל  אותו  בעבודתו  בחומוסיה.  "כשהתייעצתי  עם  הרב  איך  לפתוח  את  המקום,  אם  להכניס  ספרים  או  דברים  אחרים,  הוא  ציטט  את  חז"ל  שאמרו  ש'גדולה  לגימה  שמקרבת  את  הרחוקים',  ויותר  לא  הוסיף".  נראה  שזה  באמת  מספיק:  הוא  מספר  על  אנשים  שבאים  בהתחלה  בשביל  החומוס,  ואחר  כך  קופצים  לדבר  ולשמוע  תורה  של  רבי  נחמן  או  סיפור  מעשיות.  "היינו  חבורה  של  חוזרים  בתשובה  פה  באזור.  יש  טעות  שעושים  בהתחלה,  כשכולך  באורות  ומנסה  לגרור  את  כולם  אחריך,  אבל  אלה  דמיונות.  תהיה  עצמך  –  אנשים  מקבלים  משהו  אמיתי  ומתחברים  לזה  חזק".

בין  ביס  לביס

מן  האליטה  של  הכרמל  ירדתי  לעיר  התחתית.  ברחוב  הרצל  הסואן  מסתובבים  פועלים,  ימאים,  עובדי  כפיים.  בין  כל  החנויות  הקטנות  והישנות,  שכל  אחת  מוכרת  רק  דבר  אחד,  נמצא  הפלאפל  הירושלמי  של  גיא.  בהתחלה,  נראה  שהגעת  לבית  חב"ד.  ספריית  קודש  ענקית  מקיר  לקיר,  מסך  טלוויזיה  עליו  מוקרנות  התוועדויות  בלי  הפסקה,  עמדה  להנחת  תפילין,  ומה  לא.  כשנכנסים  אל  הקודש  פנימה,  רואים  שיש  גם  פלאפל.  לא  ברור  מה  זה  יותר  –  דוכן  אוכל  או  סניף  של  770.  השילוב  נראה  טבעי  וברור  כל  כך,  גם  ללקוחות.

הפלאפל  של  גיא  עובד  קרוב  לעשרים  שנה,  וקנה  לו  מוניטין  בתור  נקודה  שחובה  לבקר  בה  בחיפה  התחתית.  על  כל  מנה,  בעל  הבית  מתאים  ללקוח  איזה  אמרה  או  סיפור  חסידי  שמלווה  את  הסועד  בין  ביס  לביס.  בינתיים  אפשר  לשמוע  ברקע  ניגון  או  לדפדף  בספר.  "בספריה  שלנו  יש  כשלוש  מאות  ספרים   –  מסיפורי  צדיקים,  חסידות  מבוארת  ועוד",  מפרט  גיא.  "אני  מסביר  שכל  מי  שרוצה  יכול  לתת  פיקדון  ולקחת  ספר  הביתה  לקרוא".  בין  הלקוחות  יש  כמה  בעלי  מלאכה  שמופיעים  בפלאפליה  באופן  קבוע  לחברותא  קצרה  עם  גיא.  כמו  בעל  פלאפל  מיומן,  הוא  מצליח  לא  רק  להכין  לכל  אחד  מנה  לפי  צורכו,  אלא  גם  להניח  תפילין  ליהודי  מזדמן  שחשב  שהגיע  לעוד  עמדת  חב"ד  ולהתפלפל  על  שיחה  של  הריי"צ  עם  אחד  הלקוחות  הקבועים.

תקיעה,  חריף,  תרועה

גיא  חזר  בתשובה  לפני  כעשרים  שנה,  עלה  לארץ,  ומאז  מנהל  את  הפלאפל.  הוא  מדבר  על  מה  שמנחה  אותו:  "הרבי  תמיד  דיבר  על  ההשגחה  המיוחדת  שיש  על  בעל  עסק.  בעל  עסק  הוא  תחת  השגחה  פרטית  כל  הזמן,  ועליו  להקפיד  שכל  מעשיו  יהיה  לשם  שמים.  כל  העניין  זה  לעשות  קידוש  השם  ולתת  דוגמה  אישית".  יש  משהו  מאוד  יהודי  ושמח  בפעילות  הצבעונית  והמהירה  בפלאפל  של  גיא.  הוא  מספר  לי  שבתקופות  החגים  הקפיד  להפיץ  את  מצוות  החג  בהתאם:  "בחנוכה  הצבנו  את  החנוכיה  החב"דית  עם  הקנים  הישרים,  מה  שישר  גרם  למתקפת  שאלות  מהסובבים.  בסוכות  היו  פה  כמובן  ארבעת  מינים  וסוכה.  בפורים,  כל  לקוח  קיבל  משלוח  מנות  מיוחד".  אבל  נראה  שהשיא  הגיע  דווקא  בחודש  אלול:  "היה  ביקוש  לא  נורמלי  מאנשים  לשמוע  שופר.  הייתי  תוקע  כל  שעה  עגולה  בשופר,  או  על  פי  בקשה  של  כל  לקוח  שהגיע  ועוד  לא  שמע  שופר  באלול  הזה",  והכל,  כמובן,  תוך  כדי  עבודה,  צריך  להספיק  להוציא  את  הצ'יפס  מהשמן.

הפינה  המיוחדת  של  גיא  משכה  יהודים  רבים  שמצאו  דרכו  עניין  חדש  בחסידות.  הוא  משתף  אותי  בסיפור  אחד  מרבים:  "היה  יהודי  מאחד  המושבים  בסביבה  שאכל  פה  פעמיים־שלוש.  התפתחה  שיחה,  והוא  לקח  ספר  שעניין  אותו.  מהר  מאוד  הוא  הגיע  שוב  ושוב,  עד  שקרא  יותר  ממאה  ספרים  תוך  חודש  אחד.  הוא  התחיל  להכיר  את  הבעל  שם  טוב,  ולשמוע  סיפורים  על  האדמו"ר  הזקן.  המקום  הזה  היה  נקודת  ההתקרבות  שלו  לריבונו  של  עולם.  היום  הוא  כבר  חסיד".  גיא  יודע  שהסועדים  אצלו  נמצאים  לפרק  זמן  קצר  של  בערך  עשר  דקות.  בפרק  הזמן  הזה,  הוא  מאמין  שיש  ממש  השגחה  פרטית  לקטע  הווידיאו  שהם  רואים  בטלוויזיה  או  באמרה  שהם  שומעים.  כשמאכילים  את  הנפש  הבהמית  בפלאפל,  אז  היא  לא  מפריעה  לנפש  האלוקית  להתמקד  בחסידות.