שאלת השבוע

עשר שנים עברו, מה רצה ה' ללמד אותנו?האם מצאנו נחמה?

לא מפתיע

הרב ארל'ה הראל
ראש בית המדרש הקהילתי בעפרה


בתפיסה לוגותרפיסטית מ"בית מדרשו" של ויקטור פראנקל (המוכר כמחבר "האדם מחפש משמעות"), נתינת פשר לסבל היא שורש הנחמה.

לכן, זיהוי נכון של מקור הבעיה ותיקונו, יש בו נחמה פורתא, שהרי נחמה מלאה לא נשיג בשעה שעוד מאות אנשים זרוקים להם באתרי קראווילות והגוש חרב לנגד עינינו!

קטונתי כמובן מלדעת דעת עליון, אך בכל זאת, מיום ההכרזה על "תוכנית ההתנתקות" על ידי ראש הממשלה דאז, לפני כתריסר שנים, אני מסתובב בתחושה קשה – חטא חטאה הציונות הדתית, על כן לנידה היתה! חטאנו, אימצנו אל ליבנו את דרכה של הציונות החילונית, ראינו בה שותפה מלאה לדרכנו, סמכנו עליה, ראינו בה אחות, לא חורגת, אלא אחות ממש.

ולא היא – כפי שמלמדנו הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל בספרו "חמש דרשות": אינה דומה ציונות של קודש הבאה ממקור התורה לציונות של חול הבאה מרגש לאומי גרידא. ציונות כזו, אין לה עמידה, כפי שלמדנו מתורתו של הראי"ה קוק זצ"ל, המנבא שעתידה היא אהבת ארץ ישראל הבאה ממקור החול להתהפך לשנאת ארץ ישראל ברבות הימים.

לכן, הניף עלינו הקדוש ברוך הוא את חרב הגירוש דווקא מן הבית פנימה, על ידו של "אריק מלך ישראל", גיבורנו הלאומי, שבאחת התהפך מאוהב לאויב.

וממילא נשאלת השאלה ומהדהדת בחלל האוויר – האם למדנו את הלקח? שאלה קשה, וכל אחד ייתן עליה את התשובה.

 

על גוש קטיף לא הייתה מלחמה

ידידיה ליבוביץ
פעיל במאבק נגד הגירוש

צריך לשים לב לנתון מאוד משמעותי: גוש קטיף נחרב. אם הייתה מלחמה כביכול על הצלת גוש קטיף - אז הפסדנו את המלחמה.

בגירוש מגוש קטיף הקדוש ברוך הוא רצה ללמד אותנו הרבה מאוד דברים, אך נראה לי שדבר מאוד בסיסי וחשוב עדיין לא למדנו: נכון שהייתה רוח גדולה וקדושה, נכון שלא הצליחו לשבור את הרוח ואת האמונה שהציבור שלנו נושא, ברוך ה', אבל את הבתים הם כן הצליחו לשבור, והם בהחלט גירשו את עם ישראל מארץ ישראל הקדושה.

האם יכולנו למנוע את החרבת הגשמיות של גוש קטיף, לנצח במלחמה? זו שאלה שאין לי עליה תשובה וודאית. אבל האם בכלל היינו אמורים באמת להילחם? לדעתי התשובה היא וודאית ונחרצת: כן! להילחם!

מתוך שמוטל עלינו ליישב את ארץ ישראל אפילו במסירות נפש - מוטל עלינו גם להילחם שלא יחריבו אותה. אין כוונתי להילחם כמו שנלחמים, חלילה, באויב, אלא להילחם באופן שרוצים לנצח ועושים הכל לשם כך.

סיסמת המלחמה כביכול על הגוש הייתה "באהבה ננצח". התוצאה: הרבה אהבה (מפוקפקת לטעמי) והפסד מוחלט. מי שרוצה לנצח עם אהבה בלבד - לא באמת רוצה לנצח ("חס ושלום שנכפה משהו על עם ישראל", "עם הנצח לא מפחד..." ועוד). אולי הקדוש ברוך הוא רצה ללמד אותנו שבשביל לנצח צריך להילחם.

אסיים בדבריו הנחרצים של הרב צבי יהודה זצ"ל: "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה".

לקומה השניה בדחיפות

הרב יגאל קמניצקי
רב הישוב ניצן, לפנים - רב הגוש

הדבר הראשון שהתברר הוא שללא תורה גואלת לא יהיה פה כלום. הדגש הוא על תורה דוקא, ועל תורה גואלת. היום מתברר שבנינו את הקומה הראשונה, אבל חייבים לבנות את הקומה השניה בדחיפות. על גבי משיח בן יוסף יש להביא את משיח בן דוד. צריך את הנשמה הגדולה של עם ישראל, נשמה שהיא חיבור לתורה ולאוצרות של העם היהודי, שתאיר את חשכת המציאות. כל פתרון טכני הוא בסופו של דבר עורבא פרח.

המאבק הוא רוחני, הן כלפי חוץ כלפי אויבנו, ולהבדיל, גם בתוך המחנה פנימה, המאבק הוא על דמותה של מדינת ישראל. מי שפעל נגד גוש קטיף רצה לרסק את התפיסה שגוש קטיף הציג. עבורי הוא היה מיניאטורה של מדינה יהודית – חתך שלם שחי חום, אמת, מסירות נפש, ציונות, הפרחת השממה, אנשים שמחברים את התורה והחיים ממש. התורה הקרינה אל החיים והחיים הפריחו את התורה.

בזמנו שאלו אותנו שמא התנחלנו בבתים ולא בלבבות, ואני אומר שבלי התנחלות בבתים, אין התנחלות בלבבות. החיבור לארץ הוא החיבור שהפריח את השממה הרוחנית. הציבור שמחבר תורה וחיים גדל והתפתח, התעצם מתוך מסירות הנפש שלו על הארץ, והאמת צומחת מתוכה.

מתוך זה אפשר להגיע לעם ישראל. זה היה לימוד גדול עבורנו, פקדנו כשלוש מאות וחמשים אלף בתי אב. ושאלו אותנו "למה אתם באים רק עכשיו?". חשבנו שנפתור את הבעיות שלנו ואז נבוא. את הבעיות שלנו עדיין לא פתרנו, אבל כנראה שהקדוש ברוך הוא מגלגל את הדברים באופן אחר.

 

וכן יפרוץ

הרב אורי שרקי

הכוונה הפנימית של מבצעי הפשע של העקירה מגוש קטיף היתה למנוע את אחיזת הגה ההנהגה הערכית של מדינת ישראל בידי השקפת העולם הדתית לאומית המזוהה עם ציבור המתנחלים. החשש היה שמרכיבי היסוד של האמנה החברתית שעליה מושתתת המדינה ישתנו אם האג'נדה המתנחלית תשתלט על המדינה, ובכך יופר האיזון העדין המאפשר לבעלי דיעות שונות לחיות ביחד.

אם לשפוט את התפתחות המאורעות בעשור האחרון לאור נקודה זו,  הרי שהתמונה אופטימית. הציבור הדתי־לאומי, מלבד המיעוט המיואש שבקרבו, קיבל דווקא זריקת מרץ משמעותית מאוד בעקבות העקירה. הוא הפך לגורם הפעיל ביותר לשינוי פני החברה, בכל התחומים.

התיקון הגדול שבידי הציבור הזה לחולל תלוי אך ורק בו. מוטלות על הציבור הזה שלוש מטלות: א. לממש את חזון אחדות הקודש והחול. הקדוש ברוך הוא נתן לנו מדינה ולא בית מדרש. זה מחייב אותנו לפעול באופן מעשי לחשיפת הקודש שבחול בכל תחומי החיים, לא רק בצבא, אלא גם בתקשורת, בתרבות ובכלכלה. ב. לאחוז בהגה השלטון, ולחדול מתפיסה שתדלנית הרואה בשותפות במוסדות המדינה כלי להשגת קרון מוזהב למגזר, ברכבת שבה הקטר בידי החילונים. ג. להגות שיח אוניברסלי אמיתי, הפונה לאומות העולם. האנושות נתונה בימינו במלחמת תרבות פוליטית בקנה מידה עולמי. איננו יכולים שלא להשמיע את דבר ה' מירושלים בשעה שאנו עומדים בלב ההתרחשויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה. חזק ונתחזק!

 
הציבור בחר

הרב ישראל אריאל
יצהר

לגבי הנחמה, מה אמור לנחם אותנו?

אינני יודע מה ה' רוצה לומר, אני יודע שאם ציבור רוצה להתפנות, ומוכן לעודד את בניו לעשות לו את זה, לא ברור למה הוא בדיוק מתכוון כשהוא שואל למה ה' מתכוון.

הציבור בחר בהחלטה ערכית או אסטרטגית שעדיף לעזוב את הבית מאשר את הבית והחיבוק החם של המדינה, והחלטה זו מתעצמת עם כל מאבק שנראה באופק, ואין מקום בשלב זה לדון על גזירות משמים.