אחרית שנה

סליחות ואהבה

כמדומה שפסוק המפתח של הסליחות הוא: "לך אדנ־י הצדקה ולנו בושת הפנים". רמז יקר בפסוק: "אדנ־י הצדקה בושת הפנים" ראשי תיבות אהבה. נשתדל לבאר את הרמז:

לאחר שבני ישראל ביקשו ממשה "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", ענה להם משה: "אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים, ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". אף כי מבחינה מילולית נראים דברי משה כסתירה פנימית, "אל תיראו... כי... ולבעבור תהיה יראתו על פניכם", נראה בכל זאת שאפשר להבינם: אירוע מטיל יראה כמו זה שחוויתם, אינו אמור להימשך במלוא מוראו, אלא להותיר זיכרון ורושם. זכרונו יטביע את חותמו על השגרה. אולם, מה פירוש החלק הראשון של דברי משה, "לבעבור נסות אתכם"? אם הנסיון היה בדיקה אם מסוגלים הם לשאת נוכחות נוראה כל־כך, כי אז לכאורה תגובתם מעידה שלא, ומה הרגעה יש באמירה: "זה היה רק נסיון, וכשלתם בו".

לחיות בבושת פנים

אין זאת אלא שהנסיון היה האם לא יברחו לנוכח כובד הנטל. לו לא היו עומדים בנסיון היו אומרים: העניין גדול עלינו, ואנחנו רוצים לחזור ולהיות אנשים נורמאליים. משאמרו כי מוכנים הם למתחייב מן הברית עם ה', ומקבלים עליהם עולו, "היטיבו כל אשר דיברו", ומעתה יאפשר ה' מרווח קיומי בינו לבינם.

בהמשך לדברים אומר ה': "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים", כלומר, ממש אי־אפשר להבטיח זאת... כיוון שאדם הוא אדם, והתביעה האלוקית ממנו צפויה לכשלונות, פירוש הדבר הוא שישראל מוכנים להיות מודעים ללא הרף לפגום שבקיום האנושי, ובלבד שתיוותר זיקתם אל ה'. ובמילים אחרות: ישראל מוכנים לחיות בבושת פנים מול ה', ולא לברוח ממנה.

מעתה יובן יותר עד כמה מצאו חן דבריהם בעיני ה': שפלות רוחם והודאתם בפער תוך כדי רצונם לשמור על זיקה העלתה את חנם בעיני ה'. רמז לדבר הוא גזירה שווה שאפשר לגזור בין שני פסוקים במשלי: "אשת חן תתמוך כבוד", "ושפל רוח יתמוך כבוד"; שפל רוח הוא הוא אשת החן.

 

לאשכנזים אין כח

לאור ההסבר על הזיקה שבין האהבה לסליחות נוכל אולי להסביר את ההבדל בין מנהגי האשכנזים לספרדים: באלול "אני לדודי ודודי לי". עד ש"דודי לי", עד שאני חש כי מצפה הוא לבקשת הסליחה, וזו יקרה לו, אין כח לבקש סליחה. האשכנזים חווים שבתחילת החודש אני מתאמץ לקראת דודי, ובהמשך, בעקבות זה, הוא נמצא לי, ואז הזמן לבקש סליחה; ואילו הספרדים חשים מן ההתחלה את דודי העומד ומצפה לי, ודוק.

סיפור הפוך

על רקע האמור נבוא להתבונן בסיפור חסידי ידוע על סליחות מיוחדות, אחרות מאלו שתוארו כאן:

חסיד של רבי אלימלך מליז'ענסק ביקש לראות כיצד הוא עושה כפרות, והצדיק השיבו שאין בזה שום דבר מיוחד, ואם רוצה הוא לראות כפרות מיוחדות שייסע לכפר פלוני וייראה את הכפרות של הכפרי המנהל שם את בית המזיגה. הגיע החסיד לבית המזיגה, ישב והתבונן בנעשה.

בחצות לילה, לאחר שהצליח לגרש את כל הערלים השיכורים, ביקש הכפרי מאשתו להביא את הקונטרס המונח בחדר השני על־גבי הארון. משהביאה לו התחיל לקרוא מתוכו את רשימת חטאיו שרשם שם במשך השנה: "ביום זה לא קראתי קריאת שמע בזמן; ביום זה זלזלתי בברכת המזון", וכן הלאה. אחר כך נאנח ובכה על חטאיו, ואז ביקש מאשתו: "הביאי את הקונטרס השני המונח שם", וכשהביאה התחיל לקרוא: "ביום זה הלכתי להביא עצים מן היער והגויים התנפלו עלי והכוני; ביום זה נטפל הבן של הפריץ לבתי". אחר כך בכה והתמרמר, מדוע לא נענה ה' לבקשותיו משנה שעברה לשנת שלווה ונחת.

לבסוף אמר: "הלוא ערב יום כיפור היום, וצריכים להתפייס ולהתרצות זה לזה. נשתווה נא בינינו, ריבונו של עולם, אני לא חייב לך ואתה לא חייב לי". כרך את הקונטרסים, סיבב אותם סביב ראשו והשליכם. אחר כך הביאה לו אשתו גביע ענק, מילא אותו יי"ש, ואמר: "לחיים, ריבונו של עולם, לחיים!"

מה נלמד אנחנו מן הסיפור הזה? נלמד שלעתים אדם נכנס למצוקה שבה הוא מאבד את הכושר הנפשי לחשוב ולהתבונן כי ליוצר האדם הצדקה, וכל מעט טוב שיש לנו, לרבות עצם קיומנו, הוא חסד חינם, וממילא מאבד את בושת הפנים. נדמה לו שה' חייב לו, יותר מאשר הוא חייב לה'.

לפעמים אפשר להסביר לו בשכל שזו גישה מופרכת, אבל לפעמים מצוקת הנפש אינה נענית ואינה משתכנעת. נלמד מכאן שקלקלתנו היא תקנתנו: אפשר לאהוב את ה' בלי זיקה לחשבון "מי צודק". אפשר לשים כביכול את החשבון בסוגריים, להשאיר את בירורו למצב בו רוממות ה' וצדקתו יותר יאירו בלב, ולעת עתה לפנות למקום עליון יותר: למציאת אהבה שאינה תלויה בחשבונות ההטבה.