לדעת את כל התורה - בעקבות הרמב"ם היומי

נשק יום הדין

ראשיתן של הלכות "טוען ונטען" דנות בשבועות הנוהגות בבית דין. הגויים נוהגים להישבע קודם מתן עדות, בכך הם מראים כי השבועה היא התנאי לדיון, וללא השבועה העדות מוחזקת לשקר. אך אצלנו הדין הוא הפוך. אם יש לאחד הצדדים עדים או ראיות ברורות אחרות, בית הדין ישתמש בהן על מנת להגיע להכרעה – ללא צורך בשבועה. גם במקרה של תביעה ללא ראיות רציניות אין צורך בשבועה, מפני שתביעה ללא ראיה נותרת חסרת משמעות. אז מתי צריך להישבע? במקרה של תביעה המגובה בעד אחד, במקרה של הודאה חלקית של הנתבע ובמצבים נוספים של ספקות בהם אין לבית הדין את היכולת לחשוף את האמת מתוך המציאות. רק אז אנו שולפים את נשק השבועה.   

פחד אלוקים

איך זה עובד? הנשבע אוחז בידו בספר תורה, ונשבע בשם ה'. השבועה היא למעשה הזמנה של הקדוש ברוך הוא, הרואה ויודע כל, לתוך בית הדין שלנו. במצב כזה מפחיד לשקר. נשמע נפלא, מדוע שלא נזמין את ה' להכריע כל דין? יכול להיות שאם ננהג כך נרוויח הכרעת דין ודאית יותר, אבל נפסיד משהו גדול יותר. ה' מצפה שנפנים את ערכי המוסר והיושר ולא נצטרך כל פעם לקרוא ל"בוס הגדול" שיגלה את האמת. אם נעשה זאת נפסיד את היכולת שלנו לדון, להיות אמיתיים וישרים. הציפייה היא שפעולת בית הדין עצמו תשקף את האלוקים, כמו שאמרו חכמים: "'עד האלקים יבוא דבר שניהם' – אלו הדיינים". אלא שלפעמים זה לא מספיק. כשאי אפשר להכריע את הדין באופן הרצוי, מערבים את נשק יום הדין ופונים ל"ערכאה העליונה". מהסיבה הזאת, מי שנשבע לשקר חייב לשלם לא רק לחברו אלא גם לה' - חוץ מלעשות תשובה עליו לשלם חומש ולהביא קרבן.

והעיקר לא לפחד כלל

ההרתעה שבשבועה יעילה כנגד שקרנים קטנים שהלחץ והפחד מההפסד גורמים להם לשקר. אך רמאים מקצועיים שהתרבו במרוצת הזמן הביאו לתקנת הגאונים המקנה רשות לבית הדין להחרים כל מי שנשבע לשקר. עונש ממשי של חרם הוא חזק יותר ומרתיע גם רמאי מדופלם.

אבל האם רק בהפחדות עסקינן? נראה שרוב מצבי הספקות המחייבים שבועה אינם תוצאה של רמאות מכוונת. אפילו אנשים כשרים וישרים מתרגשים, חוששים מהפסד ונלחצים. הדעת עלולה להיטשטש שלא במתכוון, אנחנו בטוחים ששמרנו על החפץ טוב, רק לא ממש ממש טוב... ואולי שכחנו, מבלי משים, לשלם לפועל? גם המציאות איננה מושלמת, כאשר נמצא רק עד אחד עלינו להשתמש בשבועה ולא בגלל חשש לרמאות.

יש בשבועה ממד עמוק יותר. כשאדם אוחז בספר התורה, הנוכחות האלוקית חזקה אצלו והוא עולה מדרגה. הדעת מתבהרת, הוודאות מתחדדת. באופן פיזי הוא אוחז בספר, באופן תודעתי הוא אוחז באמת עצמה. בדיוק מהסיבה הזאת, ככל שהאדם קרוב יותר לתורה די לו לאחוז בחפץ בעל קדושה "נמוכה" יותר, ותלמיד חכם אוחז בתפילין בעת השבועה.

מעבר להרתעה ולוודאות שהשבועה מעניקה, כשאדם נשבע הוא יוצר מציאות. ניתן לראות זאת ממקרה בו אין שבועה: אם נוצר מצב הלכתי בו יש להישבע אבל אי אפשר להשביע (כגון במקרה בו החייב שבועה אינו אמין) – אי קיום השבועה מכריע את הדין. הדיינים לא יחזרו אחורה אל הספק, אלא יחייבו בתשלום את מי שלא נשבע. למרות היותה נשק רב עוצמה, השבועה יוצרת שלום: "שבועת ה' תהיה בין שניהם" - כשה' נכנס בין הניצים, דעתם מתפייסת, והכל בא על מקומו בשלום. 

מקורות: הלכות טוען ונטען פרקים א־ב