נמאס לי לעבוד!האם את ה' רק עובדים?אפשר לפתח איתו גם סוג אחר של קשר?

להתענג ולהשתעשע

הרב שלמה יוסף וייצן

רב הישוב פסגות, ישיבת בית אל

למדנו בבית מדרשנו שלכל תופעה כללית יש שורש בקדושה. הציור המקובל הוא שהיחס שלנו לאלוקות צריך להיות בצורה של "עבודת ה'", אך המדרגה העליונה בקשר שלנו לאלוקות אינו קשר בצורה של עבודה. בהדגשת ה"עבודה" יש הרגשה של עול ושל מחויבות. אך המדרגה היותר עליונה בקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא היא הרגשת התענוגים. הקדוש ברוך הוא משתעשע בעולמו, וגם אנו רוצים להשתעשע בעולמו הנפלא של הקדוש ברוך הוא.

ברם, הרמח"ל הזהיר אותנו בתחילת ספרו שלא נחליף את העולם הזה, שהוא ביסודו עולם של עבודה ועמל, בעולם הבא, שהוא עולם של תענוגים. אמת, יש סכנה עצומה מצד החומר והגוף – שאם לרגע נניח את יסוד העבודה אזי במקום לפרוח כלפי מעלה, נצנח כלפי מטה. אולם מצד הנשמה, מצד החופש העליון, הציור של הקשר עם ה' בתור "עבודה" מקטין את האור האלוקי, שכן בקשר כזה נראה שהאור האלוקי סותר את החופש. זהו הבסיס שצומחת בו המרידה, שאחד הביטויים שלה הוא הלבוש של תרבות הבילויים שבאמת מבלה את העולם.

בארץ ישראל אנו צריכים לחתור לכך שההארה מהעולם הבא, הוא עולם התענוגים האמיתי, תאיר את חיינו גם בעולם הזה. במובן זה יש לנו אתגר: שלא נסתפק רק בלעבוד את ה', דבר שכל עוד אנו בעולם הזה לא נוכל לוותר עליו, אלא גם להשתעשע עם ה'.

 

עבודת המלך בוערת

הרב משה בצלאל וינברג

ראש ישיבת "אבני נזר" סוכטשוב

על אחד מגשרי פטרבורג הבירה עמד על המשמר חייל המשרת את הצאר מזה ארבעה עשורים. פניו חרושות קמטי זמן וגיל, גופו מצולק וכל כולו פצע חבורה ומכה טריה. פעם, בעת משמרתו על הגשר, הגיע לביקור פתע הצאר בכבודו ובעצמו. החייל קפץ מיד לגובה ונמתח בזריזות מרהיבה. שאלו הצאר: "האם עדיין יש בך "רתיחת דם", שקפצת כמו נער?" ענה החייל: "לא הוד רוממותו, רתיחת דם אין בי כבר שנים ארוכות, אבל 'עבודת המלך' בוערת ורותחת בי" ("אבער די סלושבא קאכט אין מיר").

לא כל העתים שוות, יש לעתים מורדות, שכן רתיחת הדמים נחלשת מפעם לפעם. אבל עבודת המלך לא נחלשת אף פעם, היא "בנערינו ובזקננו", בעת נעורים כבימי זקנה. וכמאמר דוד המלך: "אני עבדך בן אמתך".

הגמרא מסבירה במסכת חגיגה כי ההבדל בין "עובד אלוקים" לזה "אשר לא עבדו" הוא שהראשון שנה פרקו מאה ואחת פעמים, ואילו זה אשר לא עבדו שנה פרקו "רק" מאה פעמים. פעם אחת של שינון הפרק הנובעת מעבודת המלך מכתירה את האדם בשם "עבדו", ואילו שמירה על מכסת השינון הרגילה הנובעת מחוסר עבודת המלך, מכתירה את האדם בשם "לא עבדו".

"מי יעלה בהר ה'"? יש הרבה דרכים, הרבה עליות. אך "מי יקום במקום קדשו" – רק העבד העובד בנאמנות.

 

עמל, זבל ופנימה

הרב אבנר טוניק

ראש ישיבת "נחת רוח", תפרח

ה"אני" האמיתי של כל אחד מאיתנו רצוף קשרים נפלאים לה', קשרי כיסופים ואהבה כבן לאביו וכרעייה לדודה, והתפעלות ומורא־רוממות מגדלותו. האהבה הנפלאה שבשיר השירים ומזמורי הכיסופים שבתהילים הם רק תמצית מרוכזת של אינסוף תובנות ורגשות שיש בקשרים אלו החבויים בכל אחד מאיתנו. המושג "עבודה", הנתפס אצלנו כמאמץ וכפיפות הטבע והנוחות שלנו, נדרש כדי להביא אותנו לפשיטות הקשר הזה. אנו נמצאים בגוף גשמי המושך אותנו לקשרים אחרים, ונצרכת עבודה כדי להתגבר על הנטיות המרחיקות אותנו מעצמנו ולנתב את עצמנו פנימה.

תרי"ג המצוות נקראות בזוהר הקדוש "תרי"ג עטין" - עצות, עצות כיצד להעניק לעצמי את האושר הגדול מכל, של חזרה למקור חיי, דודי, רעי ואהובי.

גם מי שהיחס הפנימי לה' מושך אותו, צריך לעבוד בכפיפות למסגרת תרי"ג המצוות, לדקדק באכילתו, בראייתו, בדיבוריו ובמעשיו שיהיו נקיים משס"ה לא־תעשה, ולעסוק בתורה, לתת צדקה ולקיים את כל מצוות העשה, כדי שהיחס הפנימי הזה יאיר בו באמת ולא יהפוך לדמיון שווא.

בליל שבת אנו אומרים "ומניח בקדושה לעם מדושני עונג זכר למעשה בראשית". "לעם מדושני עונג" ראשי־תבות עמל, "זכר למעשה בראשית" ראשי־תבות זבל. נדרשת עבודה עם עמל רב של יציאה מהזבל הגשמי שאנו שקועים בו, כדי להגיע לקשרים המאירים לה' ולהיות על־ידם עַם מדושני עונג.

[בשולי הדברים נוסיף כי המשמעות האמיתית של עבודת ה', כוללת בתוכה את כל סוגי מערכות היחסים הנפלאות האמורות. חז"ל מסבירים את "ולעבדו בכל לבבכם" על תפילה, שבה מתגלים קשרי האהבה הנפלאים ביותר].