ניסי סג'עייה

מלחמת "צוק איתן" מאחורינו, וכולם עסוקים בהשלכות המדיניות, הבטחוניות והכלכליות שלה רגע לפני שמסתיימת השנה, עצרנו לחשוב על עוד תחום בו השפיעה המלחמה חיזוק, אמונה וניסים גלויים – ההשגחה הפרטית מעולם לא הצטלמה טוב כל כך

את הראיון עם דן הוא פותח בבקשה לא שגרתית: להתראיין בשם בדוי. "למה?" אני שואל, "אתה חושש מתגובות של אנשים?". זאת לא הסיבה. ארגונים ערביים ואירופאים מנהלים בימים אלה מצוד של ממש אחר לוחמים שהשתתפו בלחימה ומגישים נגדם תביעות בחו"ל. כשיסעו לשם הלוחמים, יחכו להם בשדה התעופה צווי מעצר. חלק מהפרטים שעלו בשיחה הושמטו מחשש לזיהוי שעלול לפגוע בו בהמשך. "צריך להיות זהירים", הוא אומר, ומתחיל את סיפורו:

"אני בן שלושים ושתיים. מורה למדעים, לומד לתואר שני בחינוך ומתגורר באיזור המרכז. במקצועי הצבאי אני טנקיסט, וכשהחלה הלחימה בדרום גייסו גם אותי בצו שמונה. הגדוד שלי הצטרף לגדוד סדיר, ובמהלך הלחימה תפקדנו למעשה כחיילים סדירים לכל דבר, ולא כמילואמניקים. גוייסנו ככוח עתודה, וכאשר התקבלה ההחלטה להיכנס לעזה, היינו משוכנעים שיעבור זמן עד שיכניסו גם אותנו. בפועל הכל קרה הרבה יותר מהר, כך שתוך כמה שבועות כבר נכנסנו עם הכוחות הלוחמים לשכונת סג'עייה, השכונה בה התרחשו עיקר האירועים בשבועות הלחימה. נכנסנו לשם במוצאי שבת, ובסך הכל לחמנו ושהינו ברצועת עזה כשלושה שבועות. אני אמנם מורה למדעים, אבל קרו שם כל מיני ניסים ממש לא מדעיים".

צריכים גם טנקים פגומים

"היינו ארבעה אנשי צוות בטנק: שלושה חילוניים, ביניהם אני, ותותחן דתי. עשרים וארבע שעות לאחר שנכנסנו לרצועה, שם לב התותחן שהוא שכח את התפילין שלו בחוץ – כלומר, מחוץ לרצועה, בשטח הכינוס. שאר הצוות, כולל אני, לא דתיים וגם לא מתרגשים יותר מדי, אבל הוא נכנס ללחץ. צריך להבין: אנחנו בלחימה, יורים וחוטפים ירי כל הזמן, מהומה ובלאגן בקשר. אבל הוא בהיסטריה – בשום פנים ואופן לא מוכן להילחם בלי תפילין. באמצע הקרב הוא יצא מתפקוד! טירוף מסביב, והוא בשלו: 'אם אין תפילין אני לא מוכן להמשיך!'. איך מתמודדים עם מצב כזה? למפקד הטנק עלה רעיון: 'מפקד הפלוגה הוא דתי, בטח יש לו תפילין'. עלינו מולו בקשר והוא אמר שאכן יש לו תפילין בטנק, ושנבוא לקחת. 'לבוא לקחת' בשעת הקרב זה לא כל כך פשוט, אז הוא אמר שכל מה שעלינו לעשות זה לנסוע לאחור עשרה מטר, להיצמד עם גב הטנק אל גב הטנק שלהם. ניתן לפתוח את המסדרון האחורי שבטנק והוא יעביר לנו את התפילין דרכו. ביצענו זאת, נסענו לאחור, התחברנו לטנק השני, ופתאום התרחש פיצוץ אדיר שהרעיד את כולם. עשרה מטר לפנינו, בדיוק במקום בו עמדנו דקה לפני כן, הופעל מטען גחון של מאתיים חמישים ק"ג שהיה מרסק אותנו. התברר שעמדנו על פיר של מנהרה. מאותו רגע כל הצוות התחיל להניח תפילין.

"לאחר כמה ימים ליווינו צוות של גולני, שנכנס לסרוק בית חשוד. הם נכנסו לקומה הראשונה, ולפתע נשמע פיצוץ בקומה העליונה. מפקד הכוח הורה להם לצאת מיד החוצה. בדיעבד הסתבר שכוח שכן של טנקים, שלא ידע שחיילינו נכנסים לתוך הבית, פתח באש. טנק אחד זיהה תנועות חשודות וכיוון עליהם ישירות. אבל, למרות הכיוון הישיר הוא לא פגע בהם אלא בקומה שלמעלה כי מערכת בקרת האש שלו הייתה מקולקלת. ישנו נוהל קבוע שאחרי שמגלים תקלה כזו בודקים את כל הטנקים מחשש לתקלה דומה. כל הטנקים בגדוד נבדקו אחד־אחד לאחר מכן, וראה זה פלא: רק בטנק הזה הייתה תקלה. מוזר. כל טנק אחר שהיה יורה לכיוון הכוח היה הורג, חס וחלילה, את כולם. מכל הכוח, דווקא הטנק עם התקלה הוא זה שירה, ופספס. אם זאת לא השגחה אני לא יודע מה כן... מסתבר שצה"ל צריך לפעמים גם טנקים פגומים.

"סיפור נוסף קרה לצוות טנק בפלוגה, שבו היו גם כן שלושה חיילים חילוניים ואחד דתי. הטנק יצא לכמה שעות של מנוחה בשטח הכינוס, ובדרך לשם נפגשו עם 'טנק חב"ד' – יהודים שמציעים להניח תפילין. למרות העייפות של הצוות, הם שוכנעו להניח תפילין, ואחד מאנשי הצוות הניח אותם לראשונה מאז בר המצווה שלו. החב"דניק אמר לו שהתפילין הם אמצעי הגנה רוחני ושזכות המצווה תשמור עליהם. אחרי שש שעות התרעננות צוות הטנק נכנס חזרה לשטח. מסיבה כלשהי הטנק נתקע במרכזו של שטח מסוכן. המפקד היסס – אין פקודות מפורשות במקרה כזה. מה עושים? מצד אחד צריך להמתין עשר דקות בטנק, אבל המפקד הרגיש שהם חייבים לרדת באופן מיידי. הוא החליט שהם יורדים מהטנק ולא נשארים שם כמטרה נייחת. מצד שני, זה שטח לחימה עם מחבלים שורצים סביב ומנהרות תופת, והם יורדים עכשיו מהטנק? זאת הייתה החלטה אישית ושנויה במחלוקת. אחרי פחות מדקה נורה טיל נ"ט וריסק את הטנק. המפקד נפגע קל אבל שאר הצוות יצא בלי שום שריטה. הטנק נהרס לגמרי, ומובן שכל מי שהיה נשאר בתוכו היה נפגע קשה. אם המפקד היה פועל לפי הנהלים הרגילים ומחכה כמה דקות נוספות, מי יודע איפה הם היו היום. ואז אחד החיילים אומר: 'אתם רואים, זאת השמירה של התפילין!'".

המלחמה הזיזה אותי

דן עוצר כמה פעמים במהלך השיחה. ניכר שהוא מתרגש מאוד, האירועים ממש טריים אצלו.

אני שואל אותו עם מה הוא יצא מהמלחמה הזאת.

"מה שסיפרתי לך זה רק קצה המזלג", הוא עונה. "יש עוד אין־ספור סיפורים דומים, שקרו למאות ואלפי לוחמים אחרים, אבל על אלה שסיפרתי אני יכול להעיד. אני חושב שהסיפורים האלה חיזקו מאוד את כולנו, דתיים וחילוניים כאחד. הם חיזקו את האמונה שיש עלי ועל עם ישראל שמירה גלויה. זה הזיז אותי ונגע בי. אני לא יודע לאן זה יתקדם אבל יצאנו משם הרבה יותר מחוזקים מאיך שנכנסנו".