עבודת ה' של פסח

מקטנות לגדלות

עבודת ה' של פסח - חמץ ומצה

מצוות ביעור חמץ נעשית במרחב הביתי בפשפוש אחר פירורי חמץ אך מתקיימת במישור נוסף, רוחני ואישי. איסור החמץ יוצא דופן במהותו וגדריו. אין לו ביטול ברוב והוא נאסר אפילו במשהו. הוא חל מדאורייתא בכל תוקף, אך רק למשך שבעה ימים, כשלאחריהן החמץ שב ועולה על שולחננו ואף מוגש כמנחה – שתי הלחם של חג השבועות. כדי להבין את תוכנה של המצווה, עלינו להסביר מהו בעצם חמץ.

 אין פנאי להשתהות

ספרי החסידות והקבלה מלמדים שחמץ ומצה מגדירים מצבים רוחניים הנקראים "מוחין דגדלוּת" ו"מוחין דקטנוּת". המשל הפשוט הוא מוחו של ילד לעומת שכלו של מבוגר. שניהם חיים ושניהם חושבים אבל אי אפשר כמובן להשוות. באותה מידה גם לאדם בוגר יש זמנים קטנים וזמנים גדולים.

במצב "גדלות" המוח מהיר ואינו מתעכב על זוטות. מבין הכל מלמעלה, בראיה כוללנית. בזמן "קטנות" המחשבה יורדת לפרטים ומשתהה עד להבנתם המלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה - היא נצרכת אך יש בה סיכון, לפיכך אנו מצווים למשך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים צדיקים כך: מוח הקטנות פועל לאט, לכן הוא נמשל לשאור שבעיסה. בדומה לשאור המחמיץ את העיסה ומעניק לה טעם ומראה, גם המוח בקטנותו שוהה על המושכל, עד להשגת הבנת הטעם. אולם דווקא בשל כך הקטנות מסוכנת. תנועה איטית מזמינה ומאפשרת הפרעות. בפסח יצאנו ממצרים, והיציאה נעשתה בחיפזון משום שכאשר פרעה (אותיות העֹרף) אוחז בעורפנו, אין פנאי להשתהות. יציאה איטית לא תאפשר את הבקעת חומות הגלות, חייבים להיחפז.

יש מקום לחשיבה "חמוצה", עיונית וחוקרת, אך כל זאת בתנאי שרגליך עומדות על קרקע יציבה, בגבולות ארצך ומולדתך. בפסח מצבנו אינו כזה, כעת אנו מנסים להשתחרר ממצרים. כאשר יהודי מבקש חירות מהרגלי חשיבה מיושנים ומיותרים, עליו להיגמל לתקופה ממוחין דקטנות ולדבוק בגדלות.

 תמיד יוצאים ונכנסים

יש לרעיון זה כמה ביטויים מעשיים: הזהירות מחמץ תחומה בגבולות חג הפסח, אך בעבודת ה' היא משתרעת על יריעה נרחבת הרבה יותר. אנו נמצאים תמיד באחת משתי אפשרויות - יוצאים או נכנסים. לפעמים אנו נדרשים לקום ולהיחלץ ממקום גלותי שהסתגלנו אליו זה מכבר, והדרך היחידה לעשות זאת היא ללא שהיות. כאשר יהודי מעוניין להתנתק מהרגל פסול, האיטיות בעוכריו. לגביו נאמר "זריז ונשכר". בלי שאלות ודיונים פילוסופיים, זו השעה לאומץ לב ולדבקות במטרה. במקרים אחרים אנו ניצבים בפני דלת הכניסה אל הקדושה. כניסה פנימה דורשת זמן, המתנה, סבלנות. זהו למעשה סיפור איסורו והיתרו של החמץ. פסח הוא חג החיפזון משום שאז יצאנו ממצרים. תיכף במוצאי חג ראשון אנו סופרים לעומר ולפתע יש זמן. שבע שבתות תמימות! כניסה אל הקודש דורשת זמן, עיון והעמקה. החמץ מאפשר לנו להשתהות ולהעמיק בהבנת הדברים ולפיכך בשבועות מקריבים את שתי הלחם מחמץ.

בעבודת הבורא הרעיון יתורגם כך: האיטיות מבורכת כשהיא מאפשרת לנו להתקדם פנימה, אך עלינו להתפטר ממנה כל אימת שהיא מכבידה ומאיטה את נתיב המילוט מהגלות. בתקופת פסח הנפש נמצאת במצב של יציאה מגלות. החורף מאחורינו, פרשיות ספר שמות הסתיימו, גם במישור האישי נפתחת לכל אחד דלת יציאה מכל מה שהציק והעיק. זו לא השעה לפילוסופיה והתלבטויות (על פי ליקוטי הלכות, פסח).

 

סטריליות או אוויר

יש לזהירות מחמץ משמעות נוספת. במה תורם תהליך חימוץ לעיסה? הוא מאפשר לאוויר לחדור פנימה, ובכך להטפיח ולהכניס בה צורה וטעם משובח. העיסה – בהקבלה לנפש – היא המוח. אפשר לחשוב ולהבין את המציאות בצורה גולמית, בתמימות, בלי טעם. אפשר גם לאוורר את המוח ולהניח לו לספוג אוויר מהעולם. לקלוט טעמים מהסביבה הקרובה והרחוקה. רבי נחמן מברסלב הורה פעם לתלמידו רבי נתן, להקפיד על אתנחתא יומית בה יפקח את מוחו באמצעות שיחת חולין עם אנשים. מי שעסוק בעיון זקוק לאוורור המחשבה באוויר העולם. מאידך, "אווירא דהאי עלמא" (אוויר העולם הזה) נגוע בחיידקים, דעות כוזבות והבלים. כשמאפשרים לו לחדור פנימה הוא עלול לטשטש את המחשבה האמתית. בפסח אנו קרובים מדי לפן הרע והגלותי של הבריאה, טרם קיבלנו תורה ואין לנו את הנוגדנים הדרושים - לפיכך חשובה כל כך הזהירות מחמץ. לאחר שבוע של זהירות, ובייחוד לאחר קבלת התורה בשבועות, מתאפשר מחדש השימוש באוויר העולם הזה, בצורה נכונה כמובן.

 

לא בהלה אלא השתוקקות

לאור האמור נבין מדוע דווקא בפסח נהגו חסידים חומרות יתרות, שנראות לעיתים כחשש רחוק ונטולות סבירות והיגיון. העניין פשוט: הזהירות מחמץ אינה מסתכמת בחשש מפני מציאת פירור לחם מתחת לארון. החמץ מבטא עבורנו את כל המעיקים הרוחניים, ההפרעות, והגרורות של פרעה ומצרים שעודם פושים בנו. לפיכך אנו נרעשים מחשש להימצאותו של כל פירור גלות חמוץ במוח ובלב.

כאן המקום להדגיש שאין בין ניקיונות הפסח לבין כעס ומתיחות מאומה, מעבר לשגיאה. אדרבה, כעס הוא אבי אבות החמץ. מצה היא מאכל נקי, נטול מרכיבים מיותרים. גם התנועה לקראת חג הפסח ובוודאי עבודות הניקיון, אמורות להתבצע מתוך רוגע ושמחה. שכן החיפזון הפסחי אינו נובע מבהלה, אלא מהשתוקקות. הוא מבטא תפיסה פשוטה ותמימה של המציאות ודילוג לקראת מטרה בהירה וברורה.