מצב חירום

מציאות חיים מטורפת.
חג. שמח. ופתאום נגדעים חיים.
עוד יומיים עוברים ובמוצאי שבת שוב. בירושלים.
אנחנו קטנים. לא יודעים מה לעשות עם זה.
רגע של חוסר אונים.
אני כל־כך משתדלת לעשות טוב.
ומה אני יכולה עכשיו לעשות עם זה?
מרגישה קטנה כל־כך.
מרגישה שזה מצב חירום.
אני משתגעת מהקשבה חוזרת שוב ושוב לדיווחי חדשות. כאילו יש בזה תועלת. כאילו זה יכול לשנות משהו.
זה מובן. אנשים רוצים להיות קשורים למתרחש.
אבל מה אפשר לעשות?
מטריף שאין מה לעשות עכשיו כדי לשנות את המצב.
יש דברים שנעשים בגדול, בדרגים מדיניים.
אבל אני שואלת מה אני יכולה לעשות כעת.
כשאנחנו במצב חירום, כל אחד מאיתנו צריך
לרתום את חייו.
מיצוי כוחות
אני מעזה לומר: אין בידינו הרשות להשתהות.
מצופה מאיתנו לרתום את חיינו לשם כך.
כבר חווינו די כאב על בשרנו על עמינו ועל ערי א־להינו.
לרתום את החיים לקירוב הגאולה. מה זה אומר?
להביא את ימות המשיח.
מה זה אומר?
מה זה מצב חירום?
זה מצב של ריכוז כוחות. מיצוי כוחות.
זה מצב של עיסוק ממוקד בנדרש.
זה מצב שבו לא מבזבזים זמן. ולא משאבים.
לדבר תורה. להאיר פנים. להיות שליחים של שם שמים.
לגור במקום הנכון.
להשקיע את הזמן בדברים הנכונים.
להגביר ווליום
קשה לחיות ככה חיי שגרה. החיים לא אמורים להיות תמיד מצב חירום. השגרה אמורה לכאורה להיות פחות אינטנסיבית. אבל זה לא המצב. נכון לחדד לעצמנו –
אנחנו במצב חירום.
זו לא קריאה ללחץ. זו קריאה לחיים עם ריכוז יותר גבוה,
עם התכווננות. עם מחויבות ואחריות לתקופה ולצרכים שבה.
מבט על הכוחות הנדרשים בשטח. מבט על היום־יום שלנו. ממה הוא עשוי, איך הוא נראה ולמה אנחנו מקדישים את תשומת הלב. לא רק בדברים הגדולים. דווקא ביום־יום.
בזמן שאני מפנה לדבר עם שכנה, לחזק את הילדים שלי, לדבר בקול דיבורי אמונה ותורה גם במחוזות פחות צפויים, לגלות בתוכי כוח של מסירות נפש, במשהו, להגברת הקדושה בעולם, להגברת כוח הטוב.
להגביר את הווליום של המאמץ שלנו
להביא לימות המשיח.