רוצה להשפיע?

ממה מפחדים הדתיים

הציבור הדתי נמצא בכל מקום, כולל זירות שפעם נחשבו ל"טאבו חילוני". כל קצין שני בצה"ל הוא בוגר מוסדות חינוך תורניים וישיבות הסדר. יותר ויותר עיתונאים, פרשנים ומנחים הם חובשי כיפה או מטפחת. בממשלה ובכנסת, כולל במפלגות הגדולות, בכלכלה, בחברות הגדולות במשק, במשרדי עורכי דין ורואי חשבון ובעולם העסקים נשמעת שוב ושוב השאלה: "מה, גם הוא דתי?". ממד ההפתעה שטמון בשאלה מסגיר את האמת.

כן, למרות שהדתיים בכל מקום, הם עדיין מופתעים לראות את עצמם משמשים בתפקידי מפתח בחברה הישראלית. הם נושאים איתם בשורה חדשה שמביאה את רוח היהדות למקומות הכי־הכי. יחד עם זאת, ישנם לא מעט אנשים דתיים שנרתעים, שכן עם ההתקדמות וההישגים באה גם אחריות. האם אנחנו בטוחים שליהדות יש מה להציע בכל התחומים ומוכנים לקחת אחריות על כך?

השדים שמאחורי הדלת

בפעם הראשונה שיצאתי עם משפחתי להקיש בדלת השכנים וערכת "קרוב ללב" בידי, רעדתי. כל השדים יוצאו מהארון: מי יעמוד מאחורי הדלת? רק בגלל שאנחנו שכנים אני צריך ללכת אליו? ומה כבר יש לי להציע? וברור שיהדות לא מעניינת אותו. חוץ מזה, אני עצמי לא מושלם, איך אוכל לייצג את התורה ואת הקדוש ברוך הוא בפני אחרים? ומחר בבוקר אפגוש אותם שוב ברחוב! אבוי, הם בטח ישנאו אותי. ומה יקרה אם זה יצליח? הם יפתחו בי תלות וירצו שאהיה הרב שלהם. אני יכול להיות רב?!

את כל התהיות הללו אני מעלה בפני שמואל ארציאל, פעיל בארגון "קרוב ללב". קשה להפתיע אותו, הוא מכיר את כל הקושיות, שהן בעצם תירוצים שלנו להימנע מלדפוק בדלת השכנים. שמואל מציג זווית הסתכלות מעניינת שמשנה לי את התמונה.

"כולנו מכירים את הפתגם שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם וייבנה בגלל אהבת חינם. אני מאמין שכל אחד יכול להרבות אהבה בעולם, וזה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה. הניכור שקיים היום בין שכנים צורם מאוד. הקהילתיות של פעם נעלמה, ובמקומה אנשים גרים זה לצד זה ב'שקיפות מוחלטת' – אנשים שקופים, לא רואים ובלתי נראים אחד לשני", הוא אומר. "אנשים כמהים למפגש אישי, ובתור מגזר שרוצה לעורר אהבה בעם ישראל, אנחנו יכולים לעשות את זה בצורה נהדרת".

"ומה עם כל השאלות שניקרו לי בבטן?", אני שואל. "אנחנו לא מיסיונרים וגם לא רוצים להיות כאלה", אומר שמואל בנחרצות. "אנחנו בסך הכל נותנים שירות למי שמעוניין להכיר את המסורת שלו טוב יותר. לפי הסקרים שערכנו, יותר משמונים אחוז מהחילונים מעוניינים להכיר טוב יותר את המסורת בהקשר של החגים. אותו אחוז בערך מעוניין במפגשים האישיים שאנחנו מעודדים, ואלו מספרים שאימתנו עם פעילי הארגון".

קצת טבעיות

"נקודת ההנחה שלנו היא שכשאדם מציע יהדות לזולת – בדגש על המילה מציע – הוא עושה לו טובה, כי ברוב המקרים האדם השני מעוניין לשמוע. כשזה מוגש בכבוד, לא בכפייה ובכלים מעניינים ומעשיים, הצד השני רואה בזה דבר יפה. מה הוא יעשה עם זה אחר כך - זאת כבר החלטה שלו, ואנחנו בהחלט מכבדים את זה. אתה ואני עורכים קידוש בשבת, הפלאפון כבוי ויש לנו את הזמן לדבר על עניינים שברוח במשך יום שלם, למה שלא נציע את המתנה הזאת גם לשכנים שלנו?"

מתברר שהאתגר המרכזי של הדתיים הוא להסכים להנכיח את היהדות מול אדם אחר. "אני לא יודע איך לקרוא לזה. לפעמים זה נראה כאילו אנחנו מתביישים בדתיות שלנו, במצוות ובתורה". אני נזכר בתקופת עבודתי בחברת הייטק גדולה כחובש הכיפה היחיד, ועל הקושי לשוחח עם אנשים בעבודה על נושא שמילא את כל עולמי, בזמן שהם דיברו בחופשיות על האח הגדול ועל כדורגל.

שמואל מציע אפשרות אחרת – חברוּת. "אנחנו חיים סטיגמות, ובשביל להרבות אהבה בעולם עלינו לראות את האדם שעומד ממול. פשוט להיות חברים באמת ולשכוח מכל מה שהטלוויזיה החדירה לכולנו. לא מזמן קנינו לילדים כירת בנזין, והמכל התרוקן. צעדתי לתחנת דלק וראיתי אדם עם רכב מפואר שתידלק. ביקשתי ממנו למלא לי חצי ליטר בבקבוק. הוא מילא, וכשנתתי לו חמישה שקלים הוא אמר: 'אתה השתגעת?'. זה היה כל כך טבעי ומקסים".

"כשאנחנו חברים אחד של השני, החיים הרבה יותר יפים מכיוון שחברים מביאים את עצמם כמו שהם. מכיוון שהיהדות היא גורם משמעותי בחיי, היא נוכחת באופן טבעי בתוך החברות. הדבר הנפלא הוא שכשאני מנכיח אותה, הצד השני יכול לראות את היופי שבה, לפעמים עוד יותר ממני".