לדעת את כל התורה - בעקבות הרמב"ם היומי

מוסר של עבדים ואדונים

לאורך הלכות "מלווה ולווה" אנו שבים ופוגשים בתקנות שניתקנו כדי לאפשר למוסד ההלוואה להתקיים. ובלשון חז"ל: "שלא לנעול דלת בפני לווין". לדוגמה: למרות שמן התורה גביית חוב נעשית מקרקעות בלבד, תיקנו הגאונים גבייה ממיטלטלין. המלווה יכול לגבות את חובו אף ללא נוכחות הלווה, וגביית העדויות בבית דין נעשית ללא חקירה מדוקדקת ואף על ידי דיינים שאינם מומחים. למלווה ניתנה אפשרות לגבות את חובו מלקוחותיו של הלווה. במבט ראשון מטרתן של כל התקנות הללו היא רווחת העניים. כפי שנוכחנו לדעת בתחילת הלכות "מלווה ולווה", מצוות הלוואה היא צדקה ממעלה עליונה. ייפוי כוחו של המלווה מסיר את חששו שמא לא יושב כספו ובעקיפין מעודד מתן הלוואות לעניים.  

הגנת החלש?

האמנם זהו הטעם העומד ביסוד תקנות אלו? אם נעמיק בדבר יתברר שישנן דרכים מקובלות יותר לבטח את כספו של המלווה, אלו הן מתן ריבית וקבלת משכון. הריבית נאסרה לחלוטין, והמשכון הוגבל בצורה כזו שאינו יכול לתפקד כאמצעי לחץ על הלווה להשיב את חובו. אמנם בדרכים מסוימות ניתנת למלווה אפשרות לזכות במשכון, אבל מכיוון שמן הדין רק הלווה קובע איזה משכון ייטול המלווה, קשה לראות בערכו של המשכון פיצוי ממוני על סכום ההלוואה. יתרה מכך, ייפוי כוחו של המלווה מרכך את פחדו מחד, אך עלול לפגוע בזכויותיו של הלווה מאידך: גביית חוב ללא נוכחות הלווה או גבייה מנכסים שביד הלקוחות או היורשים, אינה מיטיבה עם הלווה. ניתן לתאר את הבושה האיומה בה נתון הלווה כשמספר לקוחות רודפים אחריו. מן הסתם הוא היה מעדיף לוותר על ההלוואה מלכתחילה.

זאת ועוד שתקנות אלו חלות על כל מלווה ולווה באשר הם, גם אם אינם עניים. במצב כזה, שהוא כנראה הנפוץ, המלווה נהנה מייפוי כוח שאינו חלק ממצוות צדקה. ולבסוף: "כשיתבע המלווה הלוואתו, אף על פי שהמלווה עשיר והלווה דחוק וטרוד במזונות, אין מרחמין בדין, אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה". לאור דברים אלו, קשה לראות בטובת הלווה את הטעם היחיד לתקנות אלו. אם כן יש לברר מהו הרעיון הכולל העומד ביסודו של החשש שמא תנעל דלת בפני לווים.  

שעבוד של חסד

בניגוד לצדקה, הלוואה היא פעולה עסקית לחלוטין. אלא שאת כל הפעולות העסקיות התורה רואה ומכוונת למטרות חסד. לכן עצם יחסי השעבוד בין מלווה ללווה אינם הכרח בלבד. כאשר יחסים אלו אינם חורגים מגבולות החסד, הם אף רצויים.

ריבית ומשכון עלולים להפוך את ההלוואה למקורות רווח שאינם עולים בקנה אחד עם המטרה של "עולם חסד יבנה". הריבית והמשכון נוגשים בלווה ומשעבדים אותו באופן קיצוני למלווה. וגרוע מכך, הם משחיתים את המלווה.

לצד החיובי, מתן הלוואה היא טובת המלווה יותר משהיא טובת הלווה. על ידי מתן הלוואה, למרות כל החששות ודווקא בשל החששות הכרוכים בה לאיבוד ממון, ההלוואה הופכת לכלי מחנך למלווה ולגורם מעצב של העולם העסקי כולו. כך שלבסוף, למרות ש"עבד לווה לאיש מלווה" – הרי ש"קנה עבד - קנה אדון לעצמו". או במילים אחרות: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית.