נשים

מאמא ירושלים

בנות יודעות הכל על אמא שלהן. הן יכולות לא לדבר שנים, או לדבר על כלום או על הכל, ועדיין בנות יודעות את אמא שלהן. אולי כי הן ראו אותה מנקודת מבט שאפילו היא לא ראתה או תראה את עצמה אף פעם - מבפנים. למרות המלאך שמלמד את העובר תורה בתשעת חודשי ההריון, אני בטוחה שאם הזכרים מחזיקים ראש וזוכרים הכל - הבנות עסוקות במקביל בגילוי העולם הפנימי של אמא. אולי כי המלאך לחש להן שגם הן יום אחד יהיו עולם לתינוקת אחרת.

ומאז ועד סוף חייהן - בנות מכירות את אמא על בורייה. תמיד חושבים שאימהות מכירות את בנותיהן, אבל ההיפך הוא הנכון.

אמא יכולה להכיר את בתה עד איפה שהבת מאפשרת, ואולי עוד קצת. אבל אנחנו - מכירות כל קמט ומבט והבעה הכי עדינה ויודעות מתי הם מכסים ומסתירים, ומתי הם חלשים ומתי הם פורחים ושמחים, רק מלהביט.

מפליגים ואמא על החוף

אבל אז מגיע הרגע, שאת דבקה באיש אחד, ומתרחקת. בונה בית, הופכת בעצמך לאמא. הראש שלך עדיין מופנה לאמא - מקור חייך. אבל משהו כבר אחרת. הכל אחרת.

ובשקט בשקט בלי שאף אחד התכוון - מתחילה גלות קטנה, הפלגה לא מתוכננת לחייך שלך - כשאמא נשארת הרחק על החוף. ואף אחד לא סיפר לך שזו נקודת אל־חזור, את בגלות. הבית של אמא הוא כבר לא היחיד, ואפילו החיבוק שלה לא זמין כמו פעם.

גם כשגרים בירושלים, הכי בפנים שאפשר, זאת ההרגשה - כלפי חוץ הכל בסדר. ירושלים כאן, אפילו מחבקת לפעמים. אבל עמוק בתוכנו אנחנו יודעות את ירושלים על בוריה. "קריה יפיפיה, משוש לערייך, עיר נאמנה את למלכך ושרייך..." (ר' זכריה אלצהרי) אנחנו יודעות עד הסוף איך ירושלים אמורה הייתה להיות - אצילית, יפהפייה, נסתרת, אור העולם. אבל איכשהו, בשקט בשקט, בלי להתכוון אמא ירושלים התרחקה. או יותר נכון אנחנו הפלגנו לתוך חיינו, שטים הלאה לתוך יומיום של 2000 שנות גלות, משאירים אותה הרחק על החוף, אפרורית, מזדקנת, נטושה. יושבת על כס מלכות שבור, מחוץ לקליפת הלב שלנו. אמא תמיד מחכה שנחזור לגור קרוב אליה. אבל איכשהו בתוך עידן המסכים וההסחות אנחנו מחכות לגאולה שתהפוך אותה לסבתא אצילית, ללא מחוייבויות מתישות, שרק מחכה לנכדיה עם חיבוק וארוחה חמה. ואני - מתגעגעת להרי ירושלים, אבל איכשהו רק כשירושלים תחזור בקומה זקופה להיות אורו של עולם. עד אז אני מפנה מבט מתגעגע ושטה בכאב לב לתוך חיים מלאים וחסרים להחריד. חסרי אמא ירושלים. נטולי מלכות ותשעה קבין של יופי, "יום אזכרה יפעת רבת צבאיך לך כלתה נפשי לשכון חצריך"...

נועדה לגדולות

יום ירושלים מגיע - ומרגיש כמו יומולדת 2000 לאמא. למרות הדגלים, החולצות הלבנות ועוגת היומולדת, את מסתכלת עמוק בעיניה וחושבת לעצמך: הזקנה הזאת יפהפייה - אבל היא נועדה לגדולות. אני יודעת מבפנים כמה אור יש בה, ואני מתגעגעת לאור הזה שימלא את העולם כולו, ויצמצם סופסוף את המרחק המר בינינו. והגעגוע ממלא הכל. וכל חומות האבן, והכבישים הסואנים, כל בתי הכנסת והשווקים, כל הסימטאות והמדרגות והבתים מסתכלים לך בחזרה בעיניים ומשיבים את המילים שיהיו קביים של נחמה עד שיתגלה בנו אורו של ירושלים, ולרגע היא עונה לך - "גם אני, מתגעגעת".