לדעת את כל התורה - בעקבות הרמב"ם היומי

לראות את הקול

דין תורה הוא שכל נכסי הלווה משועבדים למלווה לצורך תשלום חובו. המלווה יכול לגבות את חובו מנכסיו של הלווה, ואפילו מנכסים שמכר הלווה לאחרים לאחר ההלוואה. חכמים אמנם הגבילו את האפשרות הזאת דווקא להלוואה שנכתבה בשטר. בהלוואה שניתנה בעל פה בנוכחות עדים, ניתן יהיה לגבות את החוב רק מנכסים הנמצאים בבעלות הלווה עצמו. מדוע השטר הכתוב "חזק" יותר מעדות בעל פה?

כוחה של המילה הכתובה

ההבדל טמון באופן העדות. בעדות על הלוואה בעל פה, העדים מתייחסים למה שראו. אכן התקיימה בנוכחותם התחייבות ממונית, אך עדותם משמשת ראיה על קיום ההלוואה בזמן עבר בלבד. בעדותם אין כל הוכחה למצב החוב בהווה. לכן, כשהלווה טוען "פרעתי" ונשבע על כך בבית דין, הוא נאמן ללא צורך בהוכחה נוספת, והמלווה לא יכול לעשות דבר.

לעומת זאת, כאשר ההלוואה ועדות העדים נכתבו ונחתמו בשטר, ההלוואה אינה מבוססת על זיכרון העבר בלבד. הכתב עומד בפני עצמו ומשמש כמקור קבוע ובלתי משתנה לקיומו של החוב, לכן כל עוד השטר קיים – החוב קיים. זו כוונת הרמב"ם: "מלוה שבשטר קול יש לה" - הכתב הוא קולם של העדים המכריזים כל רגע ורגע: "פלוני חייב לאלמוני". משום כך הלוואה בשטר מאפשרת למלווה לגבות מן הלקוחות שרכשו את השדה מהלווה – שברשלנותם לא הטו אוזנם לשמוע את קולו של השטר.

מציאות רב־ממדית

סוד כוחה של העדות הכתובה מתחדד כשאנו מתוודעים לעובדה שעדות כתובה – פסולה. התורה ציוותה: "על פי שניים עדים יקום דבר". על פי - מפיהם של העדים ולא מפי כתבם. עדות כתובה אינה קבילה בבית דין, ואפילו במקרה של עדים אילמים. טעם הדבר הוא, שעדות איננה ראיה בעלמא, היא מציאות קיומית אנושית. העדות היא ביטוי לחריטת מאורע גולמי וחיצוני בלבם האנושי של העדים. לכן, את העדות יש לבטא בדיבור, שהוא הביטוי לרושם המאורע בנפש. כתיבת העדות פועלת בדיוק את הפכה, היא מנתקת את קיומו של הזיכרון מלבם של העדים ומעבירה אותו לממד אחר. 

מובן אם כן מדוע לשיטת הרמב"ם, כל תקפו של שטר חוב חתום בידי עדים הוא מכוח דברי חכמים מחשש שמא "תינעל דלת בפני לווין" (כלומר: חשש שאנשים לא יסכימו לסייע בהלוואה לנזקקים, שמא כספם לא יוחזר).

אף על פי כן, ישנו כתב שהוא עדות חיה וקיימת לעולם, דווקא משום שהיא רחבה מנפשו הפרטית של האדם וארוכה מממד הזמן האנושי: "כל מי שישב לפני ספר תורה – ישב בכובד ראש ובאימה ובפחד, שהוא העד הנאמן על כל באי העולם, שנאמר: 'והיה שם בך לעד'". ספר התורה, הוא קול דבר ה' הכתוב, הדובר כל רגע ורגע את דברו, הריהו כעדות נצח למציאות דבר ה' בקרבנו.

הרצון שלא תנעל דלת בפני לווים, שהוא עומק כוונתה של תורה, הופך את עדות הכתב שבשטר לחזקה ממש כדברי תורה. בשבוע הבא נעסוק בהרחבה בביאור חשש נעילת דלת בפני לווים.