התוועדות / הרב שבתי סלבטיצקי

למעלה מן העולם

עבודת ה' על פי החסידות איננה עוסקת רק בתיקון המידות, אלא נוגעת עד לשורש הנפש והקשר של האדם עם הקדוש ברוך הוא. שורש הקשר הוא האמונה בקדוש ברוך הוא וההכרה באחדות ה'. הכל סובב סביב זה. על זה מתוועדים ועם זה מתפללים. הכל כדי להחדיר בתוכנו את האמונה האמיתית וההכרה באחדות ה'. אם נהיה קצת למעלה, ואנחנו מסוגלים להיות מאוד למעלה, נהיה ונחיה אחרת לגמרי. ההפרעות של הנפש הבהמית הן עניין זמני בלבד, היא תפסיד בסוף. צריך רק לשנות כיוון, לשנות את המבט ואת צורת החשיבה. אם נחיה בתודעה אחרת, נראה את העולם אחרת. הצבעים ייראו אחרת, הקולות יישמעו אחרת.

בכל שנה אנחנו מארגנים באנטוורפן ליל סדר ציבורי גדול. בהתחלה זה היה מתקיים באולם בבית חב"ד, אחר כך זה עבר לאולם גדול במרכז הקהילתי. שנה אחת, ממש בערב החג מתקשרים אלי מהנהלת האולם ואומרים לי: "אנחנו מבקשים שתשלם דמי קדמה בסך שלושת אלפים דולר. זה חשוב לנו מאוד. אם לא - לא נוכל לארגן את הסדר". הייתי אז במצב כלכלי לא משהו, ואנחנו כמה שעות לפני ליל הסדר ויש עבודה עד השמים. מה עושים? למי אפשר לפנות עכשיו?

נזכרתי במה שאמר לי ר' מענדל פוטרפס לפני שיצאתי לשליחות. הוא אמר שבמקרה ואני נקלע למצב לחוץ מבחינה כספית ואני לא רואה שום מוצא, צריך לצפצף על העולם.לקום בבוקר, ללמוד מאמר חסידות כמו שצריך, להתפלל באריכות, בעבודה, ואז בסביבות הצהרים ללכת לסדר את העניינים. ככה, בעזרת ה', הכל יסתדר. "זה ייתן לך כוח, אתה תראה", הוא אמר. אז פשוט הלכתי ללמוד ולהתפלל.

אחרי התפילה אני נכנס לבית חב"ד, ורואה שם איש גבוה עם קוקו ארוך, לבוש בצורה "זרוקה" ומוזנחת. הוא היה נראה כמו הומלס. ניגשתי אליו ושאלתי אותו איפה הוא מתכוון לחגוג את ליל הסדר, והוא ענה לי: "לא יודע". "בוא אלינו, תצטרף לסדר שלנו", הזמנתי אותו.

הוא שאל כמה הוא צריך לשלם בשביל להשתתף בסעודה. הייתי בטוח שאין לו פרוטה בכיס, ואמרתי לו שזה בסדר ושהוא לא צריך לשלם. הוא התעקש בכל זאת, ואמרתי לו: "אנחנו גובים דמי השתתפות מהאורחים, אבל אם אין לך עכשיו, אתה יכול לבוא גם ככה. זה בסדר". עוד לפני שסיימתי לדבר, הוא הכניס את היד לכיס, שלף משם שלושת אלפים דולר והושיט לי את הכסף...

אחרי כמה שבועות, נכנסתי לבית חב"ד וניגש אליי אברך יקר, מבאי בית חב"ד, ואמר לי:"נכנס לכאן יהודי גבוה עם קוקו ארוך, נראה עני ואביון, ונתן לי מעטפה בשבילך".  במעטפה היו שלושת אלפים דולר נוספים. כך היה כמה פעמים. סך כל התרומות שלו לבית חב"ד היה מאות אלפי דולרים!

החסידות מדברת הרבה על אמונה בה', זה הרי יסוד היסודות. אבל אם אני נשאר אני, ובסך הכל אני מאמין או יודע שיש בורא לעולם – זאת עדיין לא אמונה. נכון, אני מאמין שהוא ברא את העולם, שיש לו את כל הכוחות, ואצלו כל השפע והברכה – אבל הקשר שלי איתו דומה ל"ביזנס", כביכול. אני והוא שני דברים נפרדים, ויש בינינו קשר לצרכים מסוימים. באה החסידות ואומרת: ממש לא! אמונה אמיתית מבוססת על ההכרה באחדות ה', על ביטול העולמות לאלוקות. האמונה גורמת להרגיש בתוך תוכי שהכל זה הוא ורק הוא, ושאני צריך לתת את עצמי לקדוש ברוך הוא. הגיע הזמן ללמוד חסידות ולהיות קצת מעל העולם.

 

כשלמדנו בישיבה בכפר חב"ד, המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן התוועד איתנו ואמר: "למה בהתוועדות נוהגים להגיד 'לחיים' דווקא על 'משקה'? למה דווקא על אלכוהול ולא על ספרייט, פאנטה או קוקה קולה, 'טעם החיים'?".

וכך הוא הסביר: אם תיקח בקבוק קוקה קולה ותשים אותו במקפיא, הוא יקפא. אם תשאל אותו "למה קפאת?", הוא יענה: "מסביבי היה קר מאוד. הקור בחוץ כל כך השפיע עליי, עד שקפאתי". אולם, אם נשים בקבוק וודקה עמוק במקפיא, הוא לא יקפא אלא יישאר בדיוק כפי שהוא. אם נשאל אותו "איך לא קפאת?", הוא יענה: "מה אכפת לי מה קורה בחוץ? אני נשאר מה שאני. אני לא מושפע מהסביבה!".

כשהנשמה הייתה עדיין למעלה, היה לה חם ונעים, היא הייתה אש לוהטת ויוקדת באהבת ה'. אבל אחר כך הקדוש ברוך הוא לקח אותה וזרק אותה לתוך בשר ועצמות, לעולם הזה הגשמי ול"קליפות". ובעולם החשוך והקר הדברים כבר לא כל כך פשוטים. כאן יש עוגה עם קרם, שניצל, צ'יפס, צ'ולנט של שבת, קוקה קולה... עולם הזה. כאן יש תאוות, כעס, קנאה, גאווה. וגם כאן, הנשמה צריכה להישאר כמו שהיא, כמו ה"משקה". הקדוש ברוך הוא אומר לה "אל תתפעלי משום דבר, אל תתרגשי מהקור שבחוץ, תישארי מי שאת".

מתי האדם באמת חי? על מי אומרים "לחיים"? רק על מי שגם כשהוא נמצא עמוק בתוך עולם הזה, גם אז הוא נשאר מה שהוא. זה נקרא לחיות. אל תתפעל ממה שקורה בחוץ.אפילו אם בחוץ שורר קור כלבים, תישאר חי וחם! בעולם הזה קר מאוד ברוחניות, אבל אנחנו נשארים מי שאנחנו, איננו מתפעלים מהעולם!לכל אחד יש את ה"חוץ" שלו, העולם הזה שלו. צריך לומר "לחיים", לצפצף על העולם!

 

בהמתנה לטיסה בשדה התעופה באמסטרדם, חיפשתי יהודים להניח איתם תפילין. בין אלפי הפרצופים ראיתי בחור, נראה תרמילאי, ועל הגב הוא סחב שק שינה. ניגשתי אליו והתברר שהוא יהודי. "ומה עם הנחת תפילין?", שאלתי. הוא הסתכל עלי בתימהון: "פה?! אתה רציני?". הוא לא היה מעוניין להניח מול המוני האנשים, בשום פנים ואופן. התיישבתי בצד וקראתי משהו.

פתאום עברה קבוצה של ערבים. הם עצרו במרכז האולם, הוציאו מהמזוודה מחצלת, פרשו אותה והתחילו להתפלל.הסתכלתי עליהם ופתאום הרגשתי יד מונחת על כתפי. הבחור חזר אלי וביקש בדחיפות את התפילין, נעמד מולם, והניח אותן. הוא צעק בקול רם: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ואז הוא חזר אלי ואמר לי כשדמעות בעיניו: "כשראיתי אותם משתטחים בתוך ים של אנשים בלי שום בושה, אמרתי לעצמי – 'מה זאת אומרת? הם לא מתביישים בדת שלהם, ואני מתבייש לקיים מצווה? לא יקום ולא יהיה! איפה הגאווה היהודית שלי?'".

צריך לצפצף על העולם! כשמתעוררת אצלי מידת הכעס עלי להתייצב ולא לתת לה להשתלט עלי. כשאני רואה מראה לא כשר, אני צריך להרגיש "גאון יעקב" ולא להיכנע ולא להישבר. אפשר לפעמים גם לעמוד מול קוקה קולה ולומר: "היום אני לא שותה אותך"! אני לא משועבד לאף אחד, אני לא מכור לעולם הזה. העולם לא שולט עלי, אני לא מפחד ולא מתבייש! אני יהודי, בגאווה ובגאון! אני מצפצף על העולם! יכול להיות שלא כל יום זה מצליח,אבל אם אני עושה את זה אפילו פעם או פעמיים, אני מרגיש פתאום שאני שווה משהו. יש לי ערך עצמי.