לומדים את זה

למות ולהיוולד מחדש

ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא, כי אף שהיראה היא שרש ל"סור מרע" והאהבה ל"ועשה טוב". אף על פי כן, לא די לעורר האהבה לבדה ל"ועשה טוב" ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים. דהיינו, להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ברוך הוא ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים. ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין (והוא ממלא כל העולמות וסובב כל העולמות) וכמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי חייב אדם לומר "בשבילי נברא העולם" והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד.

(תניא פרק מא)

על פי החסידות, האדם נקרא כך בגלל דמיונו לקב"ה - "אֶדמֵה לעליון". כיון שמתקשר הוא עם הבורא האינסופי, הרי שגם צמיחתו והליכתו מחיל אל חיל היא בלתי מוגבלת. התבגרותו הרוחנית אינה מסתיימת כל ימיו, תהליך שמשמעותו נטילת אחריות מתמדת על חייו להתקדם הלאה ולצמוח. אחריות זו צריך לפשוט על פני כל היום כולו -  בכל רגע ורגע במשך היום כולו, צריכה לבוא לידי ביטוי העבודה בפועל. משום כך כרוך הדבר בתירגול רציף, וכלשון בעל התניא, "העיקר הוא ההרגל, להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד… וזה נכלל גם כן בלשון אמונה שהוא לשון רגילות, שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו וכו'".

תוכנה הפנימי של נטילת האחריות הוא נתינת קרבן, "קרבן" מלשון קירוב כל הכוחות והחושים. עלי להמליך עלי מלך (ביני לבין עצמי), ככתוב "שום תשים עליך מלך", כאדם המבטל עצמו בקבלת עול גמורה לעבודת המלך, לעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. וכדוגמת האב או האם המניחים את עצמם, רצונם וצרכיהם בצד בשעה שהם דואגים לילדיהם הקטנים. נתינת הקרבן הרצויה והראויה לשמה, משמעותה: אבצע את המוטל עלי כש'בא לי' וגם כש'לא בא לי' – באותו יושר, ואף יתירה מזו – באותה חיות! שהרי תלותו המוחלטת של התינוק מחייבת אותי להיות אבא או אמא גם בשעה שלי עצמי 'לא בא'…

בגרות פנימית, אליה כולנו מבקשים להגיע, דורשת תשלום מחיר מלא. האמת איננה נמצאת ב'דעת הקהל' אלא אצל האדם פנימה. במקום הכי חשוף בנפש – היכן שרק אני ואני יודעים. היכן שאני מתבייש ממני ולא ממה שאומרים עלי.

הדבקות באמת, בעשיית הדבר הנכון, תובענית וקשה. ואף שמצד אהבת עצמי זהו תהליך של ביטוש הישות, של עלבון וכמו וויתור על עצמי או מי שאני חושב שאני (לעיתים הויתור מרגיש ממש כמו למות מבחינה נפשית) - בכל זאת, באמת, יש חיים אחרי המוות הזה! לעולם, מתוך שברי ישותו של מי שמוסר נפשו על האמת, על הנכון בגלל שהוא נכון, צומחת תמיד תחושת לידה מחדש והתחברות עם אמיתת החיים.