למה קשה למה קריעה?

לכבוד שביעי של פסח, בו נקרע ים סוף, נדון בשלושה דברים שהושוו בפי חז"ל לקריעת ים סוף

"אמר רבי יהודה ברבי סימון:

שתי יריכות של אשה נעשין

כשתי אבנים, כדי שיהיה בה כח

שתהא יולדת אמר רבי מאיר:

מעשה נסים הקדוש ברוך הוא עושה

עם התינוק הזה, כקריעת ים סוף"

(מדרש אגדה ויקרא פרק יב)

 

לידה

הרב ראובן פיירמן

 מכון מאיר

 

קריעת ים סוף הינה פיצול של דבר שלם למרכיביו. לפי חז"ל כל העולם נברא על ידי התפצלות של האחדות העליונה, ולכן המים מתחלקים למים שמעל לרקיע ולמים שמתחת לרקיע; החושך והאור נבדלו זה מזה, וגם האדם הראשון התפצל לזכר ולנקבה. במוצאי שבת אנו "משחזרים" את בריאת העולם במעבר מהשבת, שהיא עולם האחדות, לששת ימי המעשה - עולם הפרודים, ומבדילים בין קודש וחול, ישראל והעמים. אמנם במקור הם דבר אחד: ישראל והעמים הנם האדם העליון, קודש וחול הם ביטוים שונים של קודש הקדשים, ויום השבת וימי המעשה הינם הופעה של יום שכולו שבת. כל זאת נועד כדי ללמדנו שכל הדברים בעולם הינם גוונים שונים של אותה מציאות עליונה ואחדותית, שרק התפצלה למרכיבים שונים.

 

הרעיון של איחוד על ידי פיצול למרכיבים מתבטא גם בקריעת ים סוף. קריעת הים נועדה להרשים את נפשנו הלאומית ולהראות שאפילו הים, הדבר הכי גדול שהאדם קולט בעולם, מתפצל. כדברי הרב אברהם רמר זצ"ל, "גם כאשר הים שב בבוקר לאיתנו אין זה אותו הים שהיה קודם קריעתו: זהו הים שנכנע לפני בני ישראל". הסמל של הגבוליות, של הטבע האטום, של הסופיות עצמה –  נבקע.

הלידה היא הופעה חד פעמית של חיים חדשים ממקור הקודש, שבה יורדת נשמה רוחנית לגוף גשמי. אף היא מהווה בחינה של המערכת האחדותית והאורגנית כאחד: החיים העליונים מתפצלים לשתי בחינות וההסתכלות המפורדת והקטועה על המציאות נעלמת. זהו "עלמא דחירו", עולם החירות, החירות המוחלטת של התפיסה האחדותית.

 

 

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לזווגם כקריעת ים סוף, שנאמר: 'אלוקים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות'. אל תיקרי 'מוציא אסירים' אלא כמוציא אסירים, אל תיקרי 'בכושרות' - אלא בכי ושירות" (סנהדרין כב)

 

זיווג

הרב שמואל אליהו

רב עיר הקודש צפת

 

הקשר בין חתונה, קריעת ים סוף וגאולה הוא בבכי ובשירה המשולבים בכל התהליך. בכי על הפרידה החלקית מההורים, מהאחים, מהחברים ומהידידים. עזיבת המקום שהתרגלנו אליו. שינוי צורה וסגנון חיים. גם החשש מהעתיד משפיע. הסכנות שאורבות בדרך מצמיתות את המחשבה ואומרות: "אולי כל זה לא היה כדאי". "אולי כדאי לבטל את הכל". "אולי כדאי לחזור למצרים".

רוב החתנים והכלות מכירים את תחושת "הרגליים הקרות" לפני החתונה, חששות שבאים לפני האירוסין וגם לאחריהם. שאלות שמנקרות ולא נותנות מנוח: האם בחרתי את הבחירה הנכונה האם לא פעלנו קצת בפזיזות, האם היה כדאי להיכנס לנישואים הללו, האם לא היה כדאי לבדוק עוד קצת, האם אין מישהי/ו טוב/ה יותר?

הלגיטימיות של המחשבות הללו היא בערך כמו הלגיטימיות של אלה שאמרו רגע לפני קריעת ים סוף: "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (שמות יד, יב). מזל שמשה לא שמע להם. אחרת היינו עבדים במצרים עד היום הזה. מי שמבטל חתונה בגלל שאולי יש טובה ממנה, לעולם לא יתחתן.

התיקון של כל הקלקול הזה הוא בידיעה שה' לוקח אותנו על כפים כאשר ישא האומן את היונק. התיקון שלנו הוא בידיעה שזאת הדרך, שאלוקים כרת ברית עם האבות על הגאולה, על הכניסה לארץ ועל ההצלחה. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה". נעשה ונצליח.



אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר
בן עזריה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דכתיב "נותן לחם לכל בשר", וסמיך ליה "לגוזר ים סוף לגזרים"

(פסחים קיח)

פרנסה

הרב זלמן גופין

משפיע ישיבת

תומכי תמימים בכפר חב"ד

 

כדי להבין את הקשר בין מזונותיו של האדם לקריעת ים סוף, שעל שניהם נאמר שהם "קשין לפניו יתברך", עלינו להקדים להבין כיצד יש קושי לפניו?

המושג "קשה" הנתפס אצלנו במשמעות שלילית של מוגבלות וחוסר יכולת - אינו מדויק. אדם הלומד בקלות, עובד בקלות, יוצר בקלות - עובד רק עם הכוחות והחושים המוכרים שלו, ובלשון החסידות: הכוחות הגלויים הם במהותם מוגבלים, ולכן הוא נשאר תמיד בציור ובהגבלה שלו.

לעומת זאת, אדם שלומד "קשה" ועובד "קשה", מגלה בעצמו כוחות בלתי מוכרים, ובלשון החסידות: "כוחות נעלמים", שהם בלתי מוגבלים. מכאן גם נובע הקושי – אלה פעולות לא טבעיות ולא מובנות מאליהן.

זהו גם פירוש המושג "קשין" לפניו יתברך. כאשר ההשפעה וההנהגה האלוקית בעולמות היא לפי הטבע, בסדר הרגיל, היא נחשבת "קלה". אך כאשר ההשפעה וההנהגה של הקדוש ברוך הוא היא למעלה מסדר ולמעלה מהשתלשלות, היא נחשבת "קשה". קריעת ים סוף הייתה פעולה שלמעלה מהטבע וזהו הטעם לכינויה "קשה".

הפרנסה – עניינה תוספת חיוּת לאדם. בבית המקדש שולחן לחם הפנים נמצא בצפון, צד הגבורות. תוספת החיות באה אמנם מהגבורה, אך לא במובן של צמצום אלא במובן של התגברות השפע. כמו הדם שמצטבר בלב, וכשנפתח השסתום הוא פורץ בעוצמה ובכוח גובר וכך הוא מחיה את הגוף – כך כשהאדם מתמודד עם עול הפרנסה, הוא מגלה את כוחות הנפש הנעלמים והבלתי מוגבלים שבתוכו, ומקבל את השפע ממקור עליון, למעלה מהסדר ולא לפי ערך מעשיו.