התוועדות / הרב שבתי סלבטיצקי

לך תחלק סוכריות

לפני שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, אור אין סוף האיר בגילוי ולא היה מקום לבריאה. לא הייתה אפשרות לקיומם של נבראים עצמאיים. הצמצום יצר "חלל ומקום פנוי", ורק אז נברא העולם. זו אחת מהסוגיות הכי עמוקות ויסודיות בתורת החסידות.

ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה לחיינו? דבר נפלא! שבכל פעם שאנחנו רוצים ליצור דבר חדש, אנחנו חייבים להעלים ולצמצם. דווקא המצב הלא שלם והלא גמור, דווקא הוא נותן את האפשרות ליצור ולהתחיל מחדש.

המדרש מספר שכשבאו לחצוב אבנים כדי לבנות את בית המקדש, מצאו אבן עקומה מאוד, משונה. הבונים לקחו את האבן וזרקו אותה הצידה. אחרי שכמעט גמרו לבנות את בית המקדש ואת קודש הקודשים, נשארה זווית אחת לא מושלמת. הייתה חסרה אבן אחת בקיר. אבל מה? הזווית הייתה כל כך עקומה, ששום אבן נורמלית לא התאימה.

ואז נזכר אחד הבונים באבן הדחויה והזרוקה ההיא. ואכן, האבן התיישבה והשתלבה בדיוק, והשלימה את קודש הקודשים. דווקא האבן המאוסה והזרוקה, המוזרה והעקומה, זו שלא רצו אותה בתחילה, היא זו שהתאימה והשלימה את קודש הקודשים. המדרש אומר שעל סיפור זה נאמר הפסוק "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה".

המדרש אומר לנו: אל תחשבו שהאבן העקומה התאימה במקרה לאותה פינה חסרה. לא. היא נועדה להיות "ראש פינה". גם מה שנראה לך כלא קשור בכלל לקדושה, ליופי ולבית המקדש – דע לך שגם הוא שייך! גם הוא חלק מבית המקדש. כאשר אפילו הדבר הנחות ביותר יכול לבטא ולגלות אלוקות - זו היצירה היפה ביותר שיכולה להיות.

אם אנחנו מזהים בעצמנו משהו קצת עקום, אם אנחנו מגלים מידה לא טובה או תכונה ממש לא יפה וחסרת תועלת - אסור לנו בשום אופן לוותר ולזרוק אותה הצידה, חלילה. דווקא בה תלויים היופי והשלמות של כל הבניין.

 

נדגיש עוד יותר: אפשר לפרש את הדברים בשתי דרכים. דרך אחת - אבן עקומה באמת צריך לזרוק, אין מה לעשות איתה ואין בה שום צורך ותועלת. רק מה? בדיעבד היא התאימה לאיזו פינה, ולכן, למרות שהיא עקומה ולא יפה הושיבו אותה כחלק מהקיר של בית המקדש.

אבל הדרך השנייה, והנכונה, היא שונה לגמרי. מלכתחילה הכוונה העליונה הייתה שדווקא האבן העקומה תשמש לבניית קודש הקודשים. דווקא באבן הלא אסתטית והקצת מעוותת, דווקא בה טמונה שלמות הבניין.

כך זה גם בכל השליחות הגדולה שלנו כאן בעולם. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מלכתחילה ב"חלל ומקום פנוי". רק לאדם יש את הכוח לברוא בתוך החלל הזה משהו חדש, ליצור. זו הסיבה שראש השנה נקבע ליום השישי למעשה בראשית, היום שבו נברא האדם. כי בריאת העולם עצמה היא לא סיבה לשמחה, אין מקום לחגיגות. להפך, העולם הוא רק "העלם" וחושך. בריאת האדם – זו השמחה הגדולה, כי בידיו מצוי הכוח לקחת את החושך של העולם ודווקא בו, בתוך ה"חלל ומקום פנוי", להאיר וליצור.

 

"מה המקור של הקדושה?" שאל פעם ר' שלמה חיים קסלמן, וענה: "הצמצום!".

מה זאת אומרת? קדושה לא יכולה לשכון בלי צמצום, אי אפשר להמשיך אלוקות בלי צמצום, משום שבלי צמצום לא יהיה מקום לשום דבר בעולם. אור אין סוף הרי נמצא למעלה־למעלה עד אין קץ, ואם הוא היה מאיר כפי שהוא, שום דבר לא היה יכול להתקיים. גם אתה ואני לא היינו אילולי היה צמצום.

במילים אחרות: בלי "אחרים" - בלי החושך וההסתר, אין המשכה של "אלוקים", חס ושלום. וזה הכוח הגדול שנמצא בידיים שלנו בלבד: היכולת להפוך את "אחרים" ל"אלוקים". אנחנו נמצאים בעולם הזה, במקום שכולו "אחרים", ובכוחנו לעשות ממנו "אלוקים".

 

פעם ארגנו שבת שבה התארח אצלנו גם הזמר ר' אברהם פריד. שרנו, רקדנו והתוועדנו, ובין השאר הוא סיפר כך: "ילד אחד נפצע קשה מאוד בשריפה והטיסו אותו לארצות הברית כדי שטובי הרופאים בעולם יטפלו בו. הזמינו אותי לשיר ולשמח אותו. אחרי ששרתי ושמחנו, הילד אמר לי: 'אתה יודע? דבר אחד טוב יצא מכל השריפה הארורה הזו. היצר הרע שלי נשרף'".

זה נקרא לעשות "אלוקים" מ"אחרים"! בכל דבר, אפילו בדברים הבלתי רצויים, יש ניצוץ אלוקי. הכל משתלשל מלמעלה. אנחנו צריכים להעלות הכל לקדושה. לקחת את המידות הרעות שלנו, ולעבד ולזכך אותן. היום ממחזרים כל דבר – לוקחים בקבוק שזרוק בתוך הביוב, מעבדים אותו ומשתמשים בו שוב. צריך לקחת את ה"אבן מאסו הבונים", ולעשות ממנה "ראש פינה".

 

מעשה ביהודי אחד בלונדון, שהקרין אהבה גדולה לילדים. הילדים אהבו להיות בחברתו. בבית הכנסת הם היו מתקבצים סביבו. הוא היה צובט לחי בחיבה, מחייך אליהם באבהיות ומחלק להם סוכריות. חסיד אחד הגיע פעם לביקור באזור, שם לב לתופעה והחל להתעניין: "למה אתה אוהב אותם כל כך? מה הסיפור?".

וכך סיפר אותו יהודי: "איבדתי בשואה את אשתי וילדיי. עולמי חרב עד היסוד. אחרי המלחמה נכנסתי לדיכאון עמוק, שקעתי בעצבות תהומית. לא היה לי טעם לחיות, לא רציתי להשתקם ולא הייתי מוכן לשמוע על חתונה.

"יום אחד נכנסתי לרבי מליובאוויטש, פתחתי בפניו את סגור לבי ושפכתי הכל: 'אני אדם מריר, כבוי. אני לא רוצה כלום, שום דבר לא מעורר בי חשק או ניצוץ של חיים', כך בכיתי לרבי בלי דמעות.

"אמר לי כך: 'למה אתה בדיכאון עמוק כל כך? אם נבחן לעומק - מה המניע שלך? האהבה שלך לאשתך ולילדים שלך, ה' ייקום דמם. חבל מאוד שאהבה כזו תלך לאיבוד, שכוח אלוקי נעלה כזה יהפוך לגורם לתסכול, לייאוש, לעצב ולדיכאון. קח את האהבה הזו, קח דווקא אותה ותשתמש בה בכיוון החיובי. תתחתן שוב, תביא ילדים לעולם - ותמשיך את אותה אהבה שרחשת לאשתך ולילדים שלך. בוא לבית הכנסת וחלק סוכריות לילדים, תאהב אותם!... קח את אותה אהבה ותשתמש בה כמנוע לצמיחה מחודשת'.

"הכנתי שקית מלאה בסוכריות, ובאתי לבית הכנסת בלונדון. הגיע רגע האמת, אבל פשוט לא הייתי מסוגל לתת. אבל אז ניגש אלי ילד ושאל אותי: 'יש לך סוכרייה?'. נו, מה אומר לו, שאין לי?! הוצאתי את השקית והושטתי לו סוכרייה. הסוכרייה הזו פתחה לי את הלב. את אותה אהבה שעשתה אותי אדם עצוב וכבוי, והפכה אותי לאדם אחר - הפכתי לכוח מניע של קדושה ושגשוג... מאז התחתנתי בשנית, נולדו לי ילדים ומדי שבת אני מחלק סוכריות לילדים".

החסידות אומרת: מה זה בעצם "אלוקים אחרים"? קליפות. כל מה שמהווה העלם והסתר על אלוקות, חושך, זה "אלוקים אחרים". וכאן אומר הקדוש ברוך הוא:  קח את הקליפות, את החיצוניות, את הטומאה, את ה"אחרים" – תשלוט אתה עליהם ותעשה מהם גילוי של "אלוקים"! הקליפות הן ההיפך מהקדושה, אבל אני רוצה - אומר הקדוש ברוך הוא לכל אחד מאיתנו - שתיקח את ההעלם וההסתר, את החושך, ואותו תהפוך ל"אלוקים". את אותה האהבה שהניעה למקום שלילי, צריך להפנות לכיוון החיובי. והכוח לעשות את זה נמצא אך ורק בידיים שלנו! רק אנחנו יכולים להפוך את ה"אחרים" ל"אלוקים". כל הצמצומים שבעולם נועדו לגלות אור חדש, עמוק יותר.

 

(עובד ונערך
על פי "לחיים ולברכה")