לדעת את כל התורה - בעקבות הרמב"ם היומי

לך עם כוח

הלכות נחלות

במבט ראשון, ירושה היא עניין כלכלי השייך לתחום המשפחתי. אב יכול להעדיף להוריש את הונו לבנו האברך והתפרן מאשר להוריש לבנו הבכור, איש העסקים העשיר. צוואה שוויונית יכולה גם להיות דרך למנוע מריבות מיותרות על חלוקת הרכוש לאחר פטירת ההורים. הנפטר יכול גם לקיים בכסף שצבר במהלך חייו מצווה גדולה, כתרומה חיונית לבית חולים, ישיבה וכדומה.

דרכו של עולם שהנפטר מחליט, על פי שיקוליו האישיים והמשפחתיים, מהי החלוקה הנכונה ביותר של עזבונו. אבל כשאנחנו לומדים את הלכות ירושה, מסתבר שהתורה רואה בירושה משהו שונה לגמרי.

לא שואלים אותך

פסק הרמב"ם: "אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: 'והיתה לבני ישראל לחקת משפט', לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה".

התורה נוטלת את זכות הבחירה מן המוריש ולמעשה כופה עליו לא רק למי הוא יוריש אלא גם כמה.

בנות לא יורשות, לבכור יש לתת פי שניים, ועוד.

מדברי הרמב"ם למדנו עניין נוסף - הירושה היא חוק ומשפט. כלומר, לא עניין אנושי הנוגע להתנהלות של בין אדם לחברו. אין שום קשר בין רצונו של הנפטר, ערכי ככל שיהיה, לבין הלכות הירושה.

לכן, למרות שעל פניו אנחנו עוסקים ברכוש ובכסף, הרמב"ם לא מיקם את הלכות ירושה בספר קניין אלא בספר משפטים. מה זה אומר? שלא בדיני ממונות אנחנו עוסקים, אלא באיסור והיתר. כלומר, בהתערבות אלוקית שמגדירה בתוך עולם החול מה מותר ורצוי ומה אסור. כמו שיש הלכה מה אוכלים ואיך או כיצד לנהל חיי זוגיות, כך גם יש הופעה אלוקית בתוך הכיס שלנו.

כסף הוא לא רק כסף

כל עוד האדם חי, הוא יכול לתת את כספו למי שירצה. גם לאשתו ובתו ולכל מי שאסור להוריש לו. כל עוד הוא משאיר אפילו סכום קטן שעליו יחולו דיני הירושה, אין כל בעיה.

הוא נותן ולא מוריש, מתנה, שלא כמו ירושה, ניתנת לפי הכללים של דיני ממונות. אבל לתת אפשר רק שאתה חי. כל עוד האדם חי הכסף הוא שלו והוא יכול להשתמש בו כראות עיניו. ברגע שהוא נפטר הירושה פועלת אוטומטית, בלי מסמכים ובלי בית דין.

כשאדם מסתלק מן העולם, מתגלה (למקרה ששכחנו), שהונו הוא לא שלו. גם אם יש לו רעיונות טובים מה לעשות איתו, הכסף לא ממש שלו. התורה רואה את הממון כנתון לשימושו של אדם בחייו, וכשהוא מפסיק לחיות הממון חוזר כביכול לשימוש ציבורי יותר.

הירושה היא במסגרת "הכל נשאר במשפחה", פחות או יותר, אבל בסופו של דבר הכפייה על הירושה משמשת ככלי להמשכיות הסדר האלוקי של ההתנחלות השבטית בארץ ישראל.