לדעת את כל התורה - בעקבות הרמב"ם היומי

לך עם כוח

הלכות טוען ונטען פרק י

תפקידו של בית הדין הוא לשפוט צדק, להכריע בין הנצים ולפסוק דין אמת. אך כיצד מתמודד בית הדין עם מצב בו אין כל אפשרות להכריע לטובת אחד הצדדים?

מה יעשה בית הדין כשחפץ המריבה הוא הפקר, כלומר אינו ברשותו של איש? כשאין שום רמז במציאות לכך שאחד מהנצים רמאי אבל אין מצב שהרכוש שייך לשניהם, ובכל זאת שניהם טוענים "כולו שלי"?

לא הכל שפיט

הפתרון ההלכתי במקרה כזה מעורר חוסר נוחות מסוים: הכוח יכריע, או בלשון הגמרא: "כל דאלים גבר". החזק יתגבר ויתפוס את החפץ. ברור שהדיינים לא מבטלים את איסורי חבלה והכאה, כך שלא מדובר באלימות קשה, אבל בשורה התחתונה אנחנו מדברים על תפיסת בעלות בכוח.

האם בית הדין יכול לומר "אחרי המבול"? היכן הצדק והיכן השלום? הייתכן שהדיין מחויב לאמת המשפטית שבתוך כותלי בית המשפט ולא למה שיתרחש חוצה לו? ומדוע בית הדין לא יחרים את החפץ על מנת למנוע סכסוך?

אפשר לומר שהצדק חשוב מן השלום. יש כאן מקרה של "חוסר שפיטות". אין סמכות לבית הדין לפסוק שלא על פי הצדק. הסכסוך הוא תופעה מצערת אבל האפשרות שאחרי הפסיקה יתגלו ראיות שיוכיחו שבית דין צדק טעה, גרועה עוד יותר. לכן בית הדין שותק ולא עושה דבר.

לרמב"ם יש הסבר אחר, מתמיה עוד יותר. הרמב"ם סובר שלא מדובר ב"שתיקת הדיינים" ובחוסר הכרעה אלא בפסק דין של ממש! כלומר, בית הדין כביכול אומר להם: "חברים הפשילו שרוולים...".

קול ה' בכוח?

ההסבר לתופעה מצוי בהבנה שהאמת יכולה להופיע גם מחוץ לכותלי בית המשפט. נכון שתפקיד בית הדין הוא להשכין צדק במקום מחלוקת, אבל הוא לא היחיד שיכול לעשות זאת. כשבית הדין מגיע לקצה יכולת ההכרעה שלו, הוא לא מרים ידיים. הוא פוסק שכוח האמת שבמציאות יכריע את הדין. החזק ינצח משום שהחזק צודק.

ולמה שהחזק יהיה צודק? מפני שבעליו האמיתיים של החפץ לא יוותר עליו לעולם. חוש הצדק יבער בו והוא ייקח סיכונים וישקיע מאמצים גדולים יותר מהרמאי כדי להשיב את החפץ לרשותו. דווקא משום שבית הדין "מכריע שלא להכריע", האמת מתגלה והצדק נעשה. בית הדין מקדם למעשה את האמת בכך שהוא נמנע מלהתערב ומאפשר למציאות הקשה לומר את דברה. הענווה של בית הדין והכרת מגבלותיו, ההודאה ש"לא הכל שפיט", מגלה את האמון באמת ובצדק שנמצא במציאות עצמה.

אבל רגע, לומר על האלימות שהיא כלי ביטוי לצדק הנסתר במציאות הקשוחה, זה לא קצת מוגזם? אז כן, זה מוגזם.  לפני שלוש מאות שנה כתב אחד הפוסקים שהמציאות בימינו היא: "כל דאלים - אלים" וזהו. כשישראל בגלות, אל תחפשו צדק בביבים. ובכן, מה יעשה בית דין שצריך לפסוק כל דאלים גבר? יטילו גורל.

הגורל, שכבר נפגשנו בו בתורה, הופך לנציג האמת האלוקית. לעומת ההיגיון שבבסיס "כל דאלים גבר", הגורל הוא נציג קצת עצוב, מקרי. במציאות העזובה של התגלות קול ה' בקלפי, לא בכוח.

ואולי משהו השתנה מאז?