התוועדות / הרב שבתי סלבטיצקי

להפוך מר למתוק

מספרים שפעם באמצע הלילה נעמד יהודי אחד ליד פנס רחוב והתחיל לחפש את הארנק שלו. עבר שם מישהו והצטרף לחיפושים, לעזור ליהודי. אבל הארנק לא נמצא. "תאמר לי", שאל האיש שנחלץ למבצע החיפושים, "איפה בדיוק נאבד לך הארנק?". היהודי הצביע על נקודה רחוקה באופק. "נו, אז למה אתה מחפש אותו כאן?", תמה האיש. "אה," גנח היהודי, "כאן קל ונוח יותר לחפש, מואר כאן".

לפעמים אנחנו מחפשים את התיקון שלנו במקום הכי קל ונוח, אבל לא במקום הנכון. צריך לדעת איפה לחפש. איפה נמצא היצר הרע שלך? איפה שאתה בטוח שהוא לא נמצא... כך אמר הרבי מקוצק. אם נרצה לחפש את ה"קליפה", זה דווקא במקום שבו אין אור. אל תחפש מתחת לפנס... הפסוק אומר – "ומשה ניגש אל הערפל, אשר שם האלוקים". אם אתה רואה ערפל עבה וסמיך – דע לך ש"שם האלוקים"!

הרבי הרש"ב אמר פעם: לפעמים יהודי בא לבית הכנסת עם רצון וחשק להתפלל. הוא פותח סידור, מתחיל להתפלל, וזה הולך לו. הוא מתכוון, מתרגש ומרגיש קרוב לקדוש ברוך הוא. "היום עבדתי את ה'". אבל לפעמים הוא נכנס לבית הכנסת "יבש", בחוסר חשק, ובכל זאת הוא מכריח את עצמו לשבת ולהתפלל. הוא פותח את הסידור ומתפלל "בעל כורחו", תפילה יבשה וחסרת טעם. הוא משתדל לכוון את פירוש המילים, ומצליח לגמור את התפילה. נו, בטח תחשבו, הראשון הוא עובד ה', הוא קשור לאלוקות, והשני... רחמנות עליו. האמת הפוכה בדיוק! דווקא השני הוא זה שקרוב יותר לקדוש ברוך הוא. הוא השקיע, הוא התאמץ, הוא התפלל באמת! הוא נגע בנקודת הבחירה שלו.

לכל אחד יש את נקודות החולשה שלו. וכל אחד צריך להתמקד בנקודות הללו שלו ולא לתלות את האשמה באחרים. צריך לחפש ולהתייגע במקומות הנכונים, כל אחד בלב שלו. אם ככה ננהג, ונעמול ונעבוד ונתאמץ כדי לתקן ולהשתפר - נגיע להישגים שלא ניתן לשער!

ר' מענדל פוטרפס התוועד פעם ואמר שהוא לא מבין את מאמר המשנה "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". איך ייתכן שכל אחד חייב להרגיש שכל העולם נברא בשבילו? הרי אנחנו יודעים בדיוק להיפך – כל אחד חייב להתבטל!

אחד הבחורים שנכח בהתוועדות הגיע ממשפחה רחוקה מיהדות. הוא סיפר לר' מענדל שכשהיה ביחידות אצל הרבי מליובאוויטש הוא שאל את הרבי בדיוק את אותה השאלה. העיניים של ר' מענדל נצצו, והוא שאל את הבחור בהתרגשות: "נו, ומה הרבי ענה לך?".

והבחור סיפר מה הייתה התשובה המדהימה של הרבי: הרבי הסביר לי ש"עולם" זה מלשון העלם, והמשנה מלמדת אותנו שחייב אדם לומר "בשבילי נברא ההעלם שבי". לכל אחד יש העלם והסתר, כל אחד עובר וחווה ניסיונות שונים בעבודת ה'. אותו ניסיון, אותה תכונה חלשה שעליה האדם צריך לעבוד, היא ההעלם שלו. ואותו העלם הוא הסיבה שבשבילה נברא האדם, כי ללא ההעלם אין לך בכלל מקום בעולם.

 

הקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד חולשות וחסרונות במתנה. עלינו להשתמש בהן כמנוף, כגורם מקַדֵם של טוב וקדושה. אם לא היה צמצום, לא היה נברא העולם. הקדוש ברוך הוא אומר לך: כשאלוקות מאירה בגלוי, אין לך מקום, אין לך אפשרות ליצור ולחדש. דווקא אחרי הצמצום, ב"העלם והסתר", בתוך העולם – דווקא שם אתה יכול להמשיך גילוי אלוקות חדש שלא היה כמוהו מעולם.

ואת זה הוא אומר דווקא לנו, אנחנו, שיושבים כאן בעולם הזה. לכל אחד יש "דפקט" כלשהו, אבל זאת העוצמה שלנו! זאת המתנה הגדולה שקיבלנו. לקחת את אותו צמצום והעלם, את מה ש"מחוץ למחנה", את מה שרחוק ומבודד ולא שייך לכאורה לקדושה - ודווקא בו להמשיך אלוקות. להאיר את החושך, לעשות אותו לאור יקרות.

 

יצחק פרלמן הוא כנר יהודי בעל שם עולמי. סיפור החיים שלו מעניין מאוד. בגיל שש הוא לקה בשיתוק, ומאז הוא נכה, חסר יכולת לעמוד וללכת על הרגליים שלו. כשהוא נכנס לקונצרט, הוא יורד מכסא הגלגלים, ומדדה על קביים מול אלפי הצופים עד למקומו. תחשבו רגע, להיות נכה בגיל שש זאת סגולה בדוקה לדיכאון ולחידלון מוחלט... אבל הוא לחם. הוא לחם בגבורה ולא ויתר, ניגן והצליח. הוא נחשב לאחד משלושת הכנרים הגדולים בעולם.

בקונצרט גדול אחד, יצחק פרלמן התיישב, הסתכל על המנצח, סימן לו בתנועת ראש והתחיל לנגן. אחרי כמה דקות של נגינה, שמעו פתאום קול עמום של פקיעה. אחד מארבעת מיתרי הכינור של פרלמן נקרע. המנצח הפסיק את הניצוח, הפסנתרן הפסיק לנגן והתזמורת כולה שתקה. שקט עמוק שרר באולם. כולם חיכו שמישהו מההפקה יביא כינור חלופי.

אגב, אותו פרלמן מנגן על כינור איטלקי, סטרדיוואריוס, ששווה משהו כמו שני מיליון דולר, כך שכל כינור אחר שיביאו לא יתקרב כלל לאיכות הצליל של הראשון. ואם כבר מדברים, מה הסוד הגדול של הכינור? מאיפה הוא מפיק את הצלילים השובים והמקסימים כל כך? מתיבת התהודה שלו. מהחלל, מהחור, מהריקנות, דווקא משם בוקעים ועולים הצלילים הענוגים והשמימיים של הכינור. אם נסתום את החור לא יצא שום צליל. אם נבנה לא נכון את החור, הוא לא יפיק שום צליל מכוון. דווקא מתוך החושך בא היופי, כמו שמהצמצום מאירה האלוקות.

בקיצור, כל הנגנים דוממים, ממתינים. אבל פרלמן מתעשת. הוא אוחז מחדש את הכינור, מצמיד לכתף, משעין את הסנטר, ומסמן למנצח להמשיך הלאה. והמנצח ממשיך הלאה. הוא מסמן בשרביטו לתזמורת לנגן.

כל מי שמבין קצת במוזיקה, יודע שכל מיתר של כינור הוא עולם מלא. חיסרון של מיתר אחד מצמצם את כל הרפרטואר של הצלילים. ואם חסר צליל אחד, תו אחד, כל המוזיקה שלך תיהרס. והנה, פרלמן יושב ומנגן, בפעם הראשונה בחייו, על כינור עם שלושה מיתרים בלבד.

הוא לא נכנע, הוא לא ויתר. בהתחלה היה לו קשה מאוד, אבל הוא התעקש והתאמץ, ובסוף הצליח. הוא הפיק מהכינור צלילים קסומים שמעולם לא נשמעו. כל כך יפים, כל כך מתוקים, כל כך מדויקים... וכל זה משתלב בהרמוניה הכללית, במנגינה הגדולה.

שעה שלמה הוא ניגן כך, על כינור עם שלושה מיתרים בלבד. נגינה כזו עוד לא הייתה בהיסטוריה! כשהוא סיים - כל הנוכחים קמו ומחאו כפיים בהתלהבות. הם היו מוקסמים.

כשהקהל התיישב, פרלמן ביקש לומר כמה מילים. בקהל שררה דממה, והוא אמר: "כל אדם צריך לנגן עם מה שבורא העולם העניק לו". זה כל מה שהוא אמר. כמה עומק יש במילים הקצרות הללו!

המוני אנשים מעריצים את פרלמן. אבל הוא ייזכר יותר מכל מאותו ערב בלתי נשכח. הגדולה שלו הייתה לנגן על כינור חסר. לנגן על ארבעה מיתרים זאת לא חוכמה גדולה. אבל לקחת את החיסרון ולהפוך אותו ליתרון - זה כבר קצת יותר קשה.

 

עובד ונערך על פי "לחיים ולברכה", הוצאת לדורות