אחרית שנה

להזכר אצל המלך

בתורה נאמר כי ראש השנה הוא יום זכרון תרועה, מה שמתבטא בתפילת היום ב"זכרונות". באופן פשוט זכרון תרועה קרוב למה שנאמר בפרשת החצוצרות "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם", ומשמע, אם כן, שזכרונות פירושם בקשה להזכר לפני ה' לטובה על רקע צרה ומצוקה, או לפחות סכנה (אמנם גם התקיעות על קרבנות החגים שבאותה פרשה הן לזכרון, אבל הכתוב מבחין לאורך כל הפרשה בין תקיעה לתרועה, ומשמע שם שזכרון התרועה הוא זכרון להיוושע מצרה). מכאן דימוי הגמרא את התרועה ל"גנוחי גנח" או ל"ילולי יליל" (ובעברית היינו אנחה ובכיה). הנמצא בצרה רוצה שה' ייזכר בו כביכול ויפנה להושיעו, או יראה כי מר לו ריחוקו ויתעורר לקרבו; כלומר, יעלה בזכרונו כביכול כי הצועק יקר לו, ובעקבות זה יתערב במצב שנראה כי אם ימשיך להתנהל באופן טבעי יתפתח לכיוון רע, ויפעל לשנותו ולהטותו. [לפי זה, הצבת יום הצרה בראשיתה של השנה ובראשית בריאת העולם - כמו שמצאנו בדומה לזה בדברי חז"ל על יום הבריאה, שצמחים עמדו על פתח הקרקע, והעולם היה חסום מלהתפתח, והכל חיכה לתפילת האדם שתביא להתערבות אלקית שתוריד גשמים - אומרת שלא צריך להסתכל על הצרה כעל הסתבכות מקומית, ועל ההתרחקות כעל סטיה שצריך לתקן ולשוב ולהמשיך הלאה בדרך המלך, אלא שהפער והריחוק הם בתשתית הקיום, וכל־כולו הינו מאמץ הגישור וההתגברות על זה].

אולם באים חז"ל ולומדים מאותה פרשת החצוצרות שהזכרנו כי יש להקדים לזכרונות מלכויות. "כתיב 'והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם', שאין תלמוד לומר [בצמוד לזה] 'אני הוי' אלקיכם' [שהרי כבר נאמר], אלא זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכויות עמהן". משמע שיש בקשה להיזכרות רגילה, ויש בקשה אחרת שמכוונת להיזכר לפני המלך המריע מבקש להיזכר תוך כדי שמתוודע לרוממותו ואלקיותו של זה שנזכרים לפניו, ועוד משמע, שרצון להיזכר בלא להפנות תשומת לב לכך שזה שאמור לזכור הנו מלך - יש בו פגם.

יתכן זכרון בלא זה, בו פונים ואומרים, בניך אנחנו, חלק אלוקה משלך נפחת בנו, וכיצד תתנכר לנו ותזניחנו?! הן גדולים רחמי האב על הבן, וכמדומה שגם בלתי מותנים. אולם כעת, בראש השנה, יום חשבונו של עולם, היום בו מתעוררים הזכרון לשם מה נברא, והבחינה והדין אם עונה לציפיות ממנו, איננו באים בשם הסגולה, בשם ה'ייחוס' של בנים למקום, היום רוצים אנו להזכר לפני המלך: האמנם גם ממבטו המלכותי, הבורא והגואל והעוסק בתיקונו של עולם, יכול שייזכר בנו? האם שותפים אנו לשאיפותיו שבשמן הוא מוליך את העולם, או שיחסנו אליו מנותק מכל זה?

בשפה קצת יותר בוטה: ללא המלכויות, הזכרונות הם סנטימנטליים.

רוצים את הסיפור הגדול

ננסה להמחיש מה פירוש הקשר הזה שבין הזכרון למלכות: כל תלמיד יודע שכאשר הוא מתכונן למבחן בהיסטוריה ועליו לזכור הרבה תאריכים ושמות, כל הפרטים הללו הם בחינת קשה ללמוד ונח לאבד, הזמן שלוקח לשכוח אותם קצר מן הזמן שלוקח לזכור אותם. אולם אם יתפסו לו המאורעות ההיסטוריים כסיפור גדול, והפרטים יהיו שם בבחינת מרכיבים שבלעדיהם הסיפור לא מתקדם, כי אז נקל יהיה לזכור את הפרטים.

בבואנו להזכר לפני המלך אנחנו מבקשים להיות נטועים בתוך הסיפור הגדול שלו, ולא פריטים תלושים אשר רק מפני כח זכרונו המופלג אינו שוכחם. אנחנו מבקשים להשתלב בתמונה השלמה הנגלית בפני המלך (אשר מפני ראייתו הרחבה מוכנים האחרים לקבל עולו ולעשות גם מה שמנקודת מבטם לא נראה חשוב), ואומרים לו: שאיפותיך שאיפותינו, רוצים אנחנו ש"תבנה עלינו" בבואך להגשימן (משולים ישראל באותה שעה לבן המלך האהוב שוויתר על הפינוק בארמון והתגייס לצבא, שם הוא נדמה כשווה בין שווים, ולבסוף זכה להיות החניך המצטיין, זה שהכי מסור למלך, וכולם אומרים אז: אין פלא, הלא בנו הוא).

רמז לזיקה הזאת שבין הזכרונות למלכויות הוא תפקיד המזכיר שבתנ"ך. הלה מוזכר כאחת הדמויות הקרובות ביותר למלך, ומן הסתם תפקידו לארגן בסדר עדיפויות ביצועי את כל מחלי פני המלך. הוא המנתב את אין־סופיותו של המלך אל יכולת היישום, וכדברינו, זה ענינה של בקשת ההיזכרות, נא ניזכר לפניך בהקשר להגשמת מלכותך.

עבדות של חירות

ומה באשר לשופרות? - כבר ארכו דברינו. לכן רק נזכיר לשון הספרי שגם אומרת כמעט בפירוש את הסברנו פה: "המליכהו עליך תחילה ואח"כ בקש מלפניו רחמים, כדי שתיזכר לו, ובמה? - בשופר של חירות, שנאמר 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול'". הקשר בין השופר לחירות נלמד מן הסתם משחרור עבדים ביובל בעקבות העברת שופר התרועה. בפשטות חירות הפוכה מקבלת עול מלכות, ובכל זאת חז"ל מציירים כאן המלכה שכולה ביטוי של חירות. אין זאת אלא שעומק ההזדהות עם המלך, כאשר נזכרים לפניו באופן שהתבאר פה, נחווה לאדם כחירות מקטנותו וקטנוניתו. "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".