שאלת השבוע

"כח דהתירא עדיף" או "המחמיר תבוא עליו ברכה"?

חינוך לשיקול דעת הלכתי

הרב בן־ציון אלגאזי

ראש מכון "צורבא מרבנן"

 

בתחומים כמו בנייה, תחבורה ועסקים, ישנם מומחים הבקיאים בחוק, ואילו לאדם מן היישוב אין צורך בידיעת החוקים על פרטיהם. לעומת זאת, עולם ההלכה היהודי אינו ספר חוקים שבו אנו משתמשים לצורך תיקון היישוב. ההלכה מקיפה ומתערה בכל רגע ורגע מחיינו, בכל תחומי החיים, לכלל ישראל – גברים, נשים וילדים. וממילא אי אפשר להסתפק בכך שרק יחידים יהיו בקיאים בהלכה, אלא הדבר נתון לכל בר ישראל. לכן, מעבר לידיעת ההלכה על בוריה, יש חשיבות עליונה לחנך את הדור לשיקול דעת הלכתי.

גם בצד האישי וגם בצד הכללי, נדרשת ממקיים המצוות, וכן מפוסקי ההלכה, הפעלת שכל ישר. פעמים די בעצם קיום ההלכה כהווייתה, וחומרא עלולה להיות לטורח עד שיצא שכרו בהפסדו. וכן במקום צורך, כגון שיש הפסד מרובה או נזק לציבור - כוח דהיתרא עדיף. וכן להיפך: פעמים יש להפעיל את החומרא אם צריך לחזק דבר רופף.

כללי פסיקה אלה הם המרחב של שיקול הדעת שניתן לפוסקים, וכן לכלל מקיימי המצוות, בשביל ליצור תורת חיים שלמה ומכוננת לאור המקרה שאדם נתון בפניו. יש ואדם רוצה להתחסד עם קונו, וממילא הוא רוצה להקפיד יותר ולהחמיר יותר, ובזה הוא שם לעצמו יותר סייגים וגדרים, ועליו נאמר "תבא עליו ברכה".

 

 

בין חומרה להידור

הרב עדאל קדר  

מחבר ספרים בסדרת "שו"ת היכל שלמה"

 

על־מנת לומר "אסור" לא צריך ללמוד הרבה... פוסק אמיתי לוקח על כתפיו היתרים מפליגים, כאשר מונח לפתחו מקרה מורכב ולא שגרתי. אמנם "כח דהיתרא" כדרך חיים ודבר שבשגרה, עלול להוביל לידי קרירות בעבודת ה'. כאשר מכריעים להקל בכל הלכה שיש מקום להקל בה, ההלכה עלולה להפוך ל"בעיה" שדורשת פתרון, במקום להיות תורת חיים.

גם הקיצוניות השנייה אינה הדרך האידיאלית. ר' אברום שפירא זצ"ל היה נוהג לומר: "אל תהיו עצבניים בהלכה". דקדוק בהלכה שמלווה במתח נפשי, אינו בריא לאדם. מקובל אצל חסידים, שיש להבחין בין חומרה לבין הידור מצוה. חומרה נובעת מתוך רצון "לצאת ידי חובה" ו"להיות בסדר" (חסיד יודע שאם הוא עדיין לא הצליח להביא את המשיח הוא לא בסדר...). לעומת זאת, הידור מצווה, בין אם זו מצוות עשה או מצוות לא תעשה, נובע מתוך חיבת המצוות ורצון להיות קשור עם מְצַוֶוה המצוות (מצווה מלשון צוותא וחיבור).

כאשר ישנה מחלוקת ראשונים משולשת (שלש שיטות), השולחן־ערוך נוטה לפסוק כשיטה ממוצעת, ואילו הרמ"א מביא פעמים רבות את השיטה המקלה ביותר ובאותו משפט את השיטה המחמירה ביותר. כל אדם שלומד הלכה, בוודאי שאל את עצמו לא אחת: מה הרמ"א רוצה ממני? נראה שהרמ"א רוצה לתת בידי הלומד את המרחב ההלכתי – את האפשרות להקל ביותר בסיטואציה שמצדיקה זאת, ויחד עם זה את השאיפה להדר ביותר מתוך שמחה וטוב לבב.

 

 

השבת איננה עגונה

הרב שלמה קליין

רב ומורה-צדק, בני ברק

  

אחד מהמושגים שנשתבשו מאוד בדורנו הוא המושג "כח דהתירא עדיף", המתפרש בדרך כלל במובן של "עדיף לפסוק כמקילים ולא כמחמירים". אך למעשה אמרה זו נאמרה במקורה לעניין העדפת בעלי המשנה להביא את שיטת המיקל מאשר את שיטת המחמיר, ולא לעניין עדיפות פסיקת ההלכה כמותו (והאריך בזה בהקדמה לשו"ת מנחת יצחק).

נכון הוא שלפעמים המקילים בקיאים יותר מהמחמירים, כי כדי להקל צריך בהירות גמורה בידיעת הדינים, ואילו בשביל להחמיר מספיק לנו ספק. אולם מצד שני ישנם הרבה מקרים בהם למחמירים הדין ברור בדיוק כמו למקילים, ואם כן אין עדיפות להקל מאשר להחמיר.

לענייננו, ישנה נטייה להסתכל על היהדות כדת מכבידה שזקוקה לפרשנות מקילה בכדי שלא תפריע כל־כך בחיי היומיום... כמובן שלא זוהי הסיבה שמשתמשים ב'כוחא דהתירא'. הקב"ה דורש שלימות בקיום המצוות, ויהדות רדודה מתחת לקו האדום איננה אפשרות לגיטימית.

בהעדפת ההיתר משתמשים בעיקר בהגבלות הבאות: במקרים של הפסד וצער גדול, כהוראות חד־פעמיות ולא כהנהגה יומיומית, וכהוראות ליחידים או לציבור המתקשה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של ההלכה.

כל מקרה אחר הינו החטאת המטרה, כשהמשתמע מכך שהמצוות עלינו לעול ולמשא. הגאון הרב וואזנר זצ"ל היה אומר תמיד על אלה המקילים מדי לדעתו בהלכות שבת: השבת איננה עגונה, ואינה זקוקה לקולות והיתרים...