התוועדות / הרב עדין אבן ישראל

כוונות האר"י ותנועת הרכבות

אחד מבעלי התוספות, רבי שמשון מקינון, היה אחד מהראשונים שחיבר ספר חשוב על כללי הש"ס. פעם ניסו להסביר לרבי שמשון מה העניין של תפילה על דרך הסוד. בתגובה הוא אמר שהוא מתפלל "לדעת זה תינוק". הוא רצה להתפלל כמו תינוק. כותבים כל כך הרבה ספרים על דרך הדרש והסוד והוא אומר: אני לא רוצה את זה.

יש אפשרות להתפלל בכל מיני דרכים. מאלה שמתפללים בסידור הרש"ש ועד אלה שמתפללים בסידורים אחרים, יש המון דברים גדולים ועמוקים בזה. אך האם אני יכול להתפלל תפילה פשוטה שבפשוטות? תפילה שהיא בדרך של תינוק קטן, ילד קטן. איך הוא מתפלל? יש לו סידור, הוא יודע לקרוא והוא מתפלל. זו תפילה שלא מביאה בחשבון לא כוונות של עולמות עליונים ולא כל מיני סודות.

הרמב"ם היה אחד האנשים הבודדים בהיסטוריה שלנו שהיה לו חוש פנימי ועמוק לסדר. אין עוד ספר יהודי באורך של הי"ד החזקה, שיש בו סדר, באופן שיש בו מערכים מסודרים. בדרך כלל נראה שכתיבה כזו היא כתיבה משפטית-טכנית, אבל אפשר לראות שבסיומי ההלכות הוא מרשה לעצמו להתפייט. את האש שלו הוא לא רצה להראות ברבים, אז היא מכוסה בשכבות של קרח. אבל זה לא אומר שלא הייתה אש בפנים. בסוף הלכות סוכה, למשל, הוא מדבר על המדרגה של לשיר ולרקוד לפני הקדוש ברוך הוא. מי היה מתאר שיהודי כמו הרמב"ם ידבר על דברים כאלו.

יש כל מיני אנשים שמביעים כל הזמן התרגשות ולי זה דווקא נראה שלהפך, בפנים זה הרבה פחות חזק. לא כל מי שצועק באמת מתרגש, ולא כל מי שמדבר בשקט מדבר בהכרח ממקום עמוק ואמיתי. זה עניין של אופי וניסיון, מה שיש בפנים לא תמיד משתקף בחוץ. מישהו אמר פעם שאמת היא דבר יקר, ולכן אנשים חוסכים בה.

גם הרמב"ם, שזה לא מתאים לו, פותח את ספרו בשם הוי"ה. אומרים על כל מיני אנשים ש"אין תוכו כברו" ואני חושב את זה גם על הרמב"ם, אבל לא כמו שהמשכילים חשבו. הם חשבו שמבחוץ הוא היה דתי, אבל מבפנים הוא היה כמוהם, ללא אמונה. ואני חושב שלהפך – בתוכו הייתה לא רק הבחינה של הקיום, אלא גם חוויה פנימית גדולה.

סיפרו פעם על איזה צדיק שעמד לעשות קידוש והיד שלו רעדה כל כך עד שכל היין נשפך. תקפה אותו יראת הרוממות. לא שזה קרה לו פעם אחת, תמיד הייתה לו יראה, אבל ברוב הפעמים הוא יכול היה להתאפק ולהחזיק את הכוס ישר. הרמב"ם פותח ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות". כאן הוא לא יכול היה להתאפק. אני לא יודע מה יוצא מזה, אבל בנקודה הזו יש את כל מיני הכוונות, גבוה מעל גבוה.

השאלה היותר עמוקה היא אחרת, נניח שאני יודע את הכוונות ואומר אותן כראוי, אז מה? על הדורות שעסקו בנסתר, בזמן התנאים שעסקו שנסתר, במה שקורין מעשה בראשית ומעשה מרכבה, אנחנו לא יודעים הרבה. אנשים שירדו במרכבה לא היו אלו שלמדו פסוקים או תיאוריות אלא היו אנשים שבאיזה אופן עוברים בעצמם את העניינים הללו.

נניח שיש בן אדם שמכיר את לוח הרכבות, האם זה אומר שהוא נוסע ברכבת? אחד הרבנים האחרונים של העיר לובלין, היה איש עם מוח יוצא מן הכלל והוא ידע כמה שפות. כשהוא היה פה בארץ הוא היה אחד מאלה שהתנגדו לרב קוק, מצד השמרנות. היה לרב הזה בן, שהיה מוכשר מאוד אבל בכלל לא שייך לעניין הזה. הבן היה דוקטור ופילוסוף ובעל שפה. הוא היה חי בשוויץ ומדי פעם היה מגיע לבקר את אביו, והיה דואג שתהיה לו חתימת זקן בזמן הביקור. האב היה שואל: "נו יענקל'ה, מתי אתה מתחתן?" והוא היה עונה שעדיין לא מצא את הראויה, ובו בזמן הייתה לו אישה גויה.

יום אחד הבן חזר מניו יורק וסיפר שהוא נסע לכאן ולשם, שאל אותו האבא: "איזו רכבת לקחת?" והבן ענה. אמר לו האבא: "חבל, היית צריך לקחת את הרכבת כאן ושם, והיה לך קצר יותר". האבא מעולם לא ביקר בניו יורק, והבן שבכל זאת היה אפיקורס הלך לבדוק את זה, והאב אכן צדק. הוא שאל את אביו: "מעולם לא היית שם, איך אתה יודע?", ענה האב: "ראיתי את מפת הרכבות של ניו יורק, ומשם אני זוכר".

האיש שמבין את מפת הרכבות על בוריה, יודע שברכבות יש כל מיני דברים. האם הוא באמת היה וראה? לא. האם הוא נסע? לא. אם אדם נמצא במדרגה שהוא מדבר עליה – זה דבר אחד, אבל אם לא – השאלה היא לאן הוא הולך.

תלמיד של בעל התניא מביא משל: סוחר אחד תעה בדרך והגיע לכפר נידח. ואנשים שם שואלים אותו "מה אתה עושה?" והוא אמר להם שהוא יצא מלובלין והוא נוסע לברסלב. והם שואלים אותו "מה זה לובלין?" והוא אומר שזו עיר. הם שואלים מה זה עיר, והוא מסביר, כי הם בחיים לא ראו עיר. ושוב שואלים "מה זה ברסלב?", "זו עיר", "אבל אמרת שלובלין היא עיר?!".

שואלים אותו "מה אתה עושה?", "סוחר. קונה משהו בזול ומוכר ברווח". והוא מראה את הפנקסים שלו שכתוב בהם שקנה כך וכך מטרים של אריג ומכר במקום פלוני ברווח מסוים. אז שואלים אותו: "למה אתה צריך להתייגע כל כך ולהיות עייף ורצוץ, אתה יכול לרשום בספר שקנית ומכרת בלובלין וברסלב ועשית רווח כזה וכזה וזהו, ותחסוך את הטרחה!".

אם אדם כתב בספר "עשיתי כך וכך". האם הרווחתי משהו? לא. אני צריך לעבור בדרך ובעצמי, ואם לא עברתי סימן שרק רשמתי בניירות וזה לא מעלה ולא מוריד. אם תסתכלו על ספירת העומר בסידור הרש"ש כל אחד מהימים זה עניין ארוך שלוקח זמן ושצריך לכוון בו. יש מי שחושב שעצם האמירה היא משהו שפועל, השאלה היא האם זה באמת פועל.

 אם אני נותן מרשם רופא למישהו, הוא אומר על המרשם: "כיוון שפה רשומה הרפואה, אבלע את המרשם עצמו וזה ירפא אותי". אצל החבשים האמינו מאוד בדברים כאלה. חולה היה אוכל חתיכה של ספר קדוש. יש סיפור על אחד המלכים של חבש שמת מאכילה של כל ספר מלכים. אם מישהו אוכל את כל מרשמי הרפואות שלו יכול להיות שזה טוב יותר מהרפואות אבל לא בטוח שזה פועל כמותן.

כשלאדם באמת מוטל דבר לפניו, צוואה מונחת על לבו או להפך, איזו שמחה גדולה, הרבה פעמים יוצא שהוא מתפלל, והדברים מסתדרים ומדברים אליו. בעצם אני מתפלל ועם כל זה, המילים של התפילה לא מפריעות לי אלא עוזרות לי. מצד אחר, כשאני לא בעת צרה המילים לא מדברות אלי ככה.

 נניח שאני רוצה לעשות את זה "על דרך התינוק", זה לא פשוט לעבור ממזמור אחד של תהילים לשני. זה לא פשוט, משום שיש מזמורים שהולכים  באופן אחד לכיוון אחד, ויש באופן אחר. אני רוצה ללכת עם התפילה כמו שהולכים עם מנגינה. כמו שיש למנגינה כמה חלקים, חלק מוקדם ומאוחר, חלק עליז וחלק עצוב, ואני הולך איתה. באותו אופן, אם צריך ללכת עם הסידור הוא הולך מעולם לעולם, הוא לא נשאר במקום. הוא עובר מעולם אחד לשני לשלישי.

זה מחייב אותי לראות ולעבור כל מיני שינויים. יש כאלה שיכולים לעשות זה בקלות ובפשטות. הוא לוקח את הדבר וזורם עם המזמור הזה. אם אדם אפילו הולך לטייל הוא יכול לעבור דברים כאלה. חווית חוויה דומה, פה יש דבר כזה, שם יש אחר,  וכל אחד דבר בפני עצמו. ההרגשה שיש לי כלפי דשא, מפל מים, סלע, כל אחד הוא דבר בפני עצמו. באמת עוברים את המעבר. להסתכל על כל דבר זאת חוויה בפני עצמה וזה לא דבר רע. אף על פי שאני מתפלל עם הסידור אני רוצה ללוות אותו עם הרגשה פנימית. במזמור האחרון בתהילים, כל אחד מהפסוקים האלה, "הללוהו במינים ועוגב" וכו' זה סוג אחר של נגינה. צלצלי שמע וצלצלי תרועה ומינים ועוגב ותוף ומחול זה לא אותו דבר. כל אחד הוא דבר בפני עצמו. אם אני רוצה לשיר לה' בכל אחד מהדברים, תארו לעצמכם שכל הכלים האלה, כולם נמצאים במזמור אחד קטן. האם אני יכול להרגיש בתוכי שכל אלה שרים? אני עובר לכלי אחר, הם לא עומדים בסתירה, האם אני יכול לנגן בכולם בבת אחת? זאת עבודה. זאת עבודת התפילה.